(עוד רשומה על הקרב על בריטניה. הרשומה הראשונה כאן)
לקח לגרמנים ימים ספורים להביס את הולנד ובלגיה. צרפת, על 114 הדיוויזיות שלה, עם עליונות מספרית הן בשריון והן בארטילריה, החזיקה מעמד רק מעט יותר. כך מצאה את עצמה בסוף יוני 1940 בריטניה לבדה מול כוחות גרמניה הנאצית ששטפו את יבשת אירופה. רק במזל הצילה את מרבית כוחותיה מחופי דאנקירק, תוך שהיא משאירה מאחור כלי נשק, תחמושת ואספקה לרוב. בינה ובין הגרמנים, תעלת למאנש וחיל האויר המלכותי. כיום אנו זוכרים את וינסטון צ’רצ’יל ונאום ה”דם, יזע ודמעות” שלו כמופת לעמידה הבריטית האיתנה, אך בזמנו לא התקיימה כל תמימות דעים לגבי סיכויה של בריטניה לעמוד בפני הגרמנים. לורד האליפקס, שר החוץ הבריטי, חשב שבריטניה כבר הפסידה. לא היו חסרים קולות שתמכו בפייסנות.
הבריטים, כמובן, לא נכנעו, אך לגרמנים עצמם כלל לא היה ספק בנצחון הממשמש ובא. הלופטוואפה העריך כי יזדקק לארבעה ימים בלבד להביס את פיקוד מטוסי הקרב בדרום בריטניה. תוך ארבעה שבועות, יביס את כל השאר. ומדוע שלא יביסם? הלופטוואפה של קיץ 1940 היה הגדול בחילות האויר באירופה, וככל הנראה גם הטוב ביניהם. טייסיו רכשו נסיון רב במלחמת האזרחים בספרד, נסיון אשר בא לידי ביטוי בניצחונות הסוחפים של ראשית המלחמה. לא זאת בלבד שביולי 1940 היה גודלו של הלוטוואפה כפול מגודלו של חיל האויר המלכותי, אלא שהקרב על בריטניה הציב את פיקוד המיירטים של ה RAF לא רק מול צי מטוסי הקרב הגרמנים, אלא גם נגד צי המפציצים הנאצי. גם אותו היו הבריטים צריכים להביס אם ברצונם לנצח בקרב. יו דאודינג, מפקד הפיקוד, לבטח הבין זאת כשאמר שעל בחוריו יהיה להפיל מטוסי אויב ביחס של 1 ל 5.
ועדין, כעבור חודשיים, כבר היה ההפסד הגרמני ברור לכל. הקרב אמנם נמשך (לפחות רשמית) עד סוף אוקטובר, והבליץ שיבוא אחריו יסב לבריטניה נזקים כבדים. אך כבר בסוף ספטמבר היה ברור כי לפחות לאותה עת, ידה של בריטניה על העליונה. איך וכיצד? לבריטים לבטח היה חלק בכך, אבל היכן טעו הגרמנים?
התאמת הכוח למשימתו
הבעיה המהותית מולה עמד חיל האויר הגרמני בקיץ 1940 היתה שהוא פשוט לא היה מותאם למשימה אותה עתה נדרש למלא. הגרמנים נחלו נצחון אחר נצחון בשנה הראשונה למלחמה, ותרומתו של הלופטוואפה לאלו היתה בעיקר בסיוע האוירי הקרוב שנתן לכוחות הקרקע. כך היה גם במלחמת האזרחים בספרד. אולם האתגר שעתה נדרש לצלוח היה חיל האויר המלכותי הבריטי. ה RAF, חיל האויר העצמאי הראשון בעולם, היה חזק מיריביו הקודמים של חיל האויר הגרמני. בחזיתו עמדו צמד מטוסי קרב מצויינים, ההוקר הוריקן והסופרמרין ספיטפייר. מול צמד זה העמיד הלופטוואפה את המסרשמיט bf-109, מטוס מצוין לא פחות. לבטח התעלה על ההוריקן מכל בחינה. אולם המסרשמיט סבל מטווח מוגבל. כאשר נדרש לפעול מעל בריטניה מבסיסים בצרפת, לא יכל ללוות את מפציצי חיל האויר הגרמני מעבר ללונדון.
אם כבר מפציצים, גם מבחינה זו לקו הגרמנים בחסר. אם במערב היתה הערכת יתר של תפקידו של המפציץ הכבד, הרי שהגרמנים היו שבויים בקסמיו של מפציץ הצלילה. הבולט בין אלו, היונקרס Ju-57 “שטוקה”, אכן סיפק את הסחורה במהלך מתקפות הבזק של ראשית למחמת העולם השניה. אך השטוקה היה איטי ופגיע. כאשר נתקל במטוסי הקרב הבריטים, קרעו אותו לגזרים.
מפציצים כבדים כלל לא להיו לגרמנים. המפציצים הבינוניים אותם הפעילו, בעיקר ההייניקל He-111 והדורניר Do-17, היו איטיים ופגיעים מדי. היונקרס Ju-88 היה מבטיח, אך בשלב זה רק יצא מקו היצור ולא היה זמין במספרים מספקים. המפציצים הגרמנים, אשר במקומות כמו גרניקה ורוטרדם זרעו הרס ופחד חסרי תקדים, התגלו במלוא חולשתם כאשר נתקלו ביריב עיקש, מיומן ומצויד היטב. ללא ליווי צמוד של מטוסי קרב, לא היה כל טעם בהפעלתם.
רדאר
אחד הכשלונות הקשים של הגרמנים היתה חוסר הבנתם של חשיבותן של מערכות הגילוי המוקדם להגנה על שמי בריטניה. הרדאר, אשר שיחק תפקיד מרכזי במהלך הקרב, לא היה המצאה בריטית יחודית ועלומה. חיל הים הגרמני עשה בו שימוש, גם אם מוגבל. הפעלתו ע”י הבריטים היתה ידועה לגרמנים, שהרי טרם המלחמה נדרש הגראף צפלין לאסוף מודיעין אודותיו במהלך טיסותיו האזרחיות לבריטניה. אולם המודיעין הגרמני כשל בהבנת כיצד שימש הרדאר לאתר את מאמצי המתקפה הגרמנים ולתאם את פעילות המיירטים הבריטים. אלו למדו להתרחק מסיורים אלימים של מטוסי קרב גרמנים ולהתרכז במפציצים הפגיעים.
גם אשר הבינו, באיחור, את חשיבות מערך ההגנה להגנה הבריטית, לא השכיל הלופטוואפה לתקוף את אתריו באופן יעיל ושיטתי. זאת בזמן שמפקדיו הבכירים של הלופטוואפה לא ראו כיצד הרדאר יכול לשרת את מאמציהם שלהם.
מנהיגות
בנוסף לכל אלו, סבל מאמץ המלחמה הגרמני ממשבר מנהיגותי בדרגים הגבוהים ביותר. בראש החיל עמד הרמן גרינג, איש ששנותיו הטובות היו הרחק מאחוריו. לגרינג לא היתה ההבנה האסטרטגית הנחוצה להוביל את כוחותיו ביעילות. הוא קיבל החלטות נמהרות ללא שיקול דעת מעמיק. אם לא די בכך, גם היטלר התערב תחופות בניהול המערכה. לא זה ולא זה עזרו לניהולה. בטחונם העצמי המופרז היה בעוכרי המאמץ הגרמני לכל אורכו. הלופטוואפה נכנס למאבק שלא היה מוכן לו, ללא תכנון נאות, תחת מנהיגות לוקה בחסר.
הדוגמה הבולטת ומפורסמת ביותר לכך היתה החלטתם, בראשית ספטמבר 1940, להסיט את תשומת הלב הגרמנית מבסיסי חיל האויר הבריטי להתקפת לונדון. בין אם נבעה מהאמונה השגויה כי ה RAF עומד בפני קריסה (הוא לא) ובין אם כנקמה על הפצצת ברלין בסוף אוגוסט (מה שהיתה בסה”כ תאונה), ההחלטה היתה הרת אסון. היא הסירה את הלחץ מעל חיל האויר המלכותי, נתנה לו אויר יקר לנשימה, ואיפשרה לו להכניס לפעולה כוחות חדשים וטריים.
הבריטים עשו שימוש מיומן בטכנולוגיה ובמשאבים שעמדו לרשותם, תחת מנהיגות פוליטית שהשכילה להשאיר את ניהול הקרב בידיים מקצועיות. העקשנות, היוזמה והמקצועיות שלהם הניבו להם את ניצחון החיוני כל כך.
בתמונה הראשית: דורניר 17 אשר הופל ב 18 באוגוסט 1940 בדרום מזרח אנגליה, בסמוך לבסיס חיל האויר הבריטי Biggin Hill. מקור.
מקורות בהם עשיתי שימוש לרשומה זו: