אני לא זוכר מה חיפשתי כאשר נתקלתי במאמר הזה. מדובר בפרק מתוך ספר בשם Air Operations in Israel’s War Against Hezbullah: Learning from Lebanon and Getting It Right in Gaza של Benjamin S. Lambeth. כפי שהכותרת אומרת, הפרק בא לפרט במה צלח חיל האויר במלחמת לבנון השניה. אמנם הייתי שמח לקרוא דווקא את הפרק שנגע בכשלונות חיל האויר, אך לצערי זה אינו זמין ברשת. בכל מקרה, אחת האפיסודות שמצויינות לטובה במאמר/פרק היא אספקת החירום שסיפק החיל לכוחות הקרקע כאשר אלו ניתקלו בקשיים לוגיסטים. אין לי היכרות עמוקה מדי עם הנושא, ודווקא בגלל זה אני רוצה לכתוב עליו.  אני מרגיש שזה סיפור כל כך אופייני לנו, המראה כמה דק הקו שבין הצלחה לכישלון.

הסיפור ידוע. תחילתו באחד המחדלים הגדולים של צה”ל במלחמה, כישלונה של הלוגיסטיקה הצה”לית לספק אספקה חיונית לכוחות צה”ל הלוחמים בשטח, קילומטרים ספורים מגבולה הצפוני של מדינת ישראל. לפני המלחמה ביטל צה”ל את אגדי הלוגיסטיקה באוגדות הלוחמות והחליפם באגדי לוגיסטיקה מרחביים (אלמ”רים). התפיסה היתה שאגדי הלוגיסטיקה המקוריים, ששירתו את עוצבת האם, היו גדולים ומסורבלים. האלמ”רים, לעומת זאת, אמורים היו לתספק את כל היחידות בתאי השטח עליהם היו אמונים. זה לבטח היה אמור להספיק בטווח הקצר ובשטח המצומצם שבו צפויה היתה להתרחש הלחימה. מעשית מה שתרחש הוא שלמרות שציוד רב נדחף לעבר השערים דרכם נכנסנו ללבנון, שם הוא גם נעצר. כל התפיסה של לוגיסטיקה קרבית, בה באחריותו של כל מפקד לדאוג לאספקה שוטפת של כוחותיו, כשלה. החשש כי החיזבאללה יפגע בשיירות האספקה, בין אם בירי ובין אם במיקוש, אילץ את צה”ל להכשיר צירים לוגיסטים חדשים, אך הכשרתם של אלו מטבעה מעולם לא עמדה בקצב הכוחות. חיילים נאלצו להיכנס ללבנון עם תיקים עמוסים באוכל ומים, אך אלו אזלו במרוצת הזמן. נסיונות לספק את הכוחות שאמצעות טרטרונים או לאמות, כשלו. יחידות נותרו ללא מים, מזון, תחמושת או חלקי חילוף במשך ימים שלמים. כלי רכב חזרו לשטחי כינוס על מנת לתדלק ולהתחמש, תוך מסמוס הישגים שעלו בדם.

חיל האויר נקרא למלא את החסר. זה התחיל עם המסוקים, אך היקף המשימה במהרה דרש את הפעלתם של נכסים כבדים יותר, בעלי כושר נשיאה רב הרבה יותר. תחת פיקודו הישיר של מפקד החיל, אלוף אליעזר שקדי, טייס קרב בהכשרתו, נכנס מערך הקרנפים לפעולה. החל מה-6 באוגוסט 2006, ביום ובלילה, לעיתים תוך סיכון משמעותי לעצמם ולכלי הטייס, הצטרפו צמד טייסות הקרנפים למאמץ האספקה. אלו לעיתים היו טיסות לילה בגובה נמוך, כשהמטוסים חשופים לאש אויב, מוחשכים ובעזרת ציוד לראיית לילה. כל זאת במתאר עליו כלל לא התאמנו, שהרי הדבר סותר את תורת ההפעלה של החיל. הטלה מסוג זה אמורה להתבצע מאחורי הקו הקדמי של כוחותינו, ומשם על הציוד לעשות את דרכו לחזית במסוקים או ברכב. אולם כאשר צה”ל נרתע מתנועה קרקעית ואין די במסוקים למלא את דרישות הצבא, נדרשו ההרקולסים למשימה.

חיל האויר עמד במשימה, אך קשה להתרשם שזו היתה הצלחה גדולה. כאמור, הרקולסים אינם ערוכים לתספק כוחות קטנים. כשהם טסים ללא הגנה, לעיתים בגובה של 400 מטר, בשטח רווי איומים, פעמים רבות הטילו המטוסים את אספקתם הרחק מהכוחות אליהם היה מיועד. לפעמים כוחותינו נאלצו לכסות מרחקים גדולים בשטח אויב על מנת להגיע לציוד, חשופים לפגיעה, וגם זה כאשר המטען לא נפל ישירות לידי החיזבאללה. הציוד הגיע ארוז להטלה ממטוס, למשל בקיטבגים גדולים, לא באופן שמאשר לנייד אותו בקלות. חלק גדול מן הציוד הושאר בשטח, ועתיד היה, שוב, ליפול בידי האויב. ובל נשכח את אלמנט התעמולה. נפילה של מטוס כבד מידי אש האויב היתה עלולה להיות הצלחה פנומנלית למאמצי חיזבאללה. כולנו כאבנו את הפלתו של יסעור 053 ביומה האחרון של המלחמה ונפילה של קרנף לבטח היתה כואבת לא פחות.

בסה”כ טס המערך כ 1,300 גיחות במהלך המלחמה, אם כי לא כולן היו גיחות תספוקת. כתבה מביטאון חיל האויר מציינת כי הוצנחו 330 מטענים, במשקל כולל של 220 טון, מתוכם כ 70% הגיעו ליעדם. מתוך אלו כ 70% נצרכו. אז כן, חיל האוויר הצליח להוכיח פעם נוספת את יכולתו לאלתר ואת איכויות אנשיו והמכונות אותם הם מפעילים. המאמר שהזכרתי בראשית הרשומה אמנם מציין את ביצועי חיל האויר לטובה, אך גם כשלונות ניתן לצבוע בצבעים מזהירים. כפי שהקלישאה אומרת, הכי הרבה צל”שים ניתנים בקרבות שהם כשלונות מהדהדים. גם אם חיל האויר הצליח, צה”ל כשל. דווקא בעתות בהן מדברים שום על מתיחות בגבול הצפון, יש לקוות שצה”ל בכלל וחיל האוויר בפרט מבינים כי לא לעולם חוסן, וכי נושא משמעותי כל כך דורש היערכות מוקדמת, הן בתרגולות והן בציוד, וכי החיל לא שקט על שמריו בעשור וחצי שחלפו מאז המלחמה.

(בתמונה, קרנף של טייסת “הציפור הצהובה” מניר עם ערב, דצמבר 2019)