בכניסה לרחבת המטוסים הגדולים ב Museum of Flight בסיאטל עומדת אחת ממכונות המלחמה החשובות ביותר של העת החדשה, המפציץ החשוב ביותר בתולדות הלוחמה האוירית. אין מתחרים ל B-17 ברמת העניין וההתרגשות שהוא שהוא מעורר, במיוחד כשאתה רואה אחד באויר. תולדותיו במלחמת העולם השניה ידועות היטב, מהאבידות האיומות במערכה האוירית מעל אירופה ועד השתתפותו אפילו בקרב מידווי באוקינוס השקט. שלושה מטוסים שירתו בחיל האויר קרוב לעשור, הפציצו את קהיר ואל עריש, ובאחד הספרים אף מתוארים כמטוסים שהכניסו את חיל האויר הצעיר לעידן הלוחמה האוירית המודרנית.¹
מול ה B-17, באותה רחבה במוזיאון המציגה את פאר התעופה האמריקאית וחברת בואינג (מן הסתם, סיאטל, עיר הבית), עומד מוצר נוסף של בואינג. אלמוני הרבה יותר, חשוב טיפה פחות, אך קשור למפציץ באופן הדוק. הבואינג 247, אשר טס לראשונה ב 1933, היה מטוס נוסעים מהפכני לדורו. תם עידן המטוסים בעלי צמד הכנפיים העטופות בבד, ובמקומם החל עידן כנפי המתכת השלוחות אשר מסוגלות לשאת את עצמן ללא תמיכה חיצונית של קורות או כבלים חיצוניים. מטוסים אלו היו גדולים וכבדים יותר, עשויים כולם ממתכת, אך טסו רחוק יותר, מהר יותר ונשאו משקל גדול יותר מקודמיהם. ה 247 יכל לטוס במהירות של 200 מייל לשעה, היה בעל כני נסע מתקפלים, ואמנם נשא רק 10 נוסעים, אך העתיד צפן הבטחה לביצועים טובים אף יותר.
ביצועים טובים יותר, היה בדיוק מה שחיל האויר האמריקאי חיפש (למטרת הפשטות, אשתמש בביטוי “חיל האויר האמריקאי” למרות שבשלב זה עדין לא התקיים כזרוע עצמאית). צמרת החיל נשלטה באותה עת בקצינים אשר האמינו כי המפציץ הוא הוא הנשק הדומיננטי בחזית האוירית. מטוסי הקרב הקטנים והזריזים אמנם התבלטו במלחמת העולם הראשונה, אך השפעתן האסטרטגית של מכונות טקטיות אלו לא יכלה להיות אלא פחותה אל מול זו של צי המפציצים כבד חמוש היטב (מלחמת העולם השניה עתידה להפריח הרבה מהתפיסות של ראשית עידן התעופה, אך זה כבר נושא אחר). ב 1934 פרסם משרד ההגנה האמריקאי דרישה למפציץ כבד ורב-מנועי אשר יוכל לטוס בהירות של 200 מייל לשעה, לשהות באויר 10 שעות ולשאת מטען פצצות כבד.
שלוש חברות ניגשו למכרז: בואינג, דאגלס ומרטין. המועמד של בואינג, ה 299, התבסס על ה 247. ה 299 טס לראשונה ב 28 ביולי 1936 והוא היה מהפכני – בעל תא פצצות פנימי, כני נסע מתקפלים ומעצורי אויר. לראשונה, צויד בטייס אוטומטי שיכל לשמור על המטוס בטיסה אופקית וישרה בעת הטלת הפצצות. הוא צויד בחמישה מקלעים למטרת הגנה עצמית, ובטיסה לשדה התעופה בדייטון, שם עמד להתחרות במועמדי החברות האחרות, טס במהירות ממוצעת של 252 מייל לשעה – הרבה מעבר לדרישות משרד ההגנה. התחרות נגמרה אף לפני שהתחילה. ה 299, בעל ארבעת המנועים אל מול צמד המנועים של מתחריו, טס מהר יותר ונשא משקל גבוה יותר. כתב אשר ראה אותו ציין בהתפעלות: !Why’ it’s a Flying Fortress . השם תפס.
כשביקרתי ב Museum of Flight באוגוסט 2019, לא הכרתי את ה 247. התוודעתי אליו קצת מאוחר יותר בספרו של James Holland על המערכה האוירית בחזית האירופאית בראשית 1944: Big Week – The Biggest Air Battle of World War Two. בדיעבד, אני מצטער שצילמתי אותו רק כלאחר יד. מדובר בחלוץ אמיתי.
Boeing 247, Museum of Flight, אוגוסט 2019
¹ – Aloni, Shlomo; Avidror, Zvi (2010). Hammers – Israel’s Long-Range Heavy Bomber Arm: The Story of 69 Squadron. Atglen, PA: Schiffer Publishing. עמוד 19