ניצלתי את חול המועד סוכות לבקר במוזיאון חיל האויר. יש מי שבשלושת הרגלים עולה לירושלים. אני, אחת לכמה רגלים, עולה למוזיאון בחצרים. חגים הם מועדים טובים לבקר במוזיאון כי בדר”כ יש במקום נוכחות גם של מטוסים מודרנים שעדין משרתים בחיל. חוץ מזה, השנה רציתי גם לראות את תוצאות השיפוץ הגדול שעבר המוזיאון במהלך אביב 2022. כשהייתי שם בחורף 2020, המצב היה בכי רע.
הדבר הבולט במוזיאון המחודש הוא שאדריכלי השיפוץ הלכו על איכות על פני כמות. אם בעבר המוזיאון כלל את הרחבה המרכזית ועוד משטחי תצוגה אחרים, גישת המבקרים מוגבלת עתה לרחבה המרכזית ושדרת הכניסה בלבד. הרחבה האחורית, תצוגת הנ”מ, בית הראשונים והמטוסים הקלים לצידו, כל אלו מגודרים. זהו כמובן שיאו של תהליך שנמשך כבר הרבה מאד שנים בו עוד ועוד חלקים של המוזיאון נסגרים עקב ההזנחה שפושה בהם. נראה שעכשיו לפחות מנסים להשתלט על הבלאגן.
באזורים שנותרו פתוחים ברורה המגמה לשדרג את איכות המוצגים. אוסף המטוסים הגדול והאקלקטי שהוצג לקהל מצומצם לכדי מוצגים נבחרים ואלו נראים מתוחזקים היטב. מטוסים נצבעו ושופצו. הם מסודרים בצורה הרבה יותר נגישה ומעניינת, כך שאינם מסתירים אחד את השני. צפיפות המוצגים ירדה, בוצע גידור מסודר ונסללו מסלולי הליכה דמויי מסלולי נחיתה לצד שדרות המוצגים. גם סככות הצלה נוספו, אם כי חסרים מקומות ישיבה. בשדרת הכניסה, המוצגים היותר קטנים, כמו שאריות הביופייטר או זנבות מטוסי אויב שהופלו, פונו. בהתחשב שמוצגים אלו בעיקר נרקבו לאורך השנים, זו היא יוזמה ברוכה.
באופן כללי, ברור שהושקעו כסף ומאמצים כנים לשדרג את המוזיאון ואת חוויית המבקרים. המטוסים בתצוגה נראים הרבה יותר טוב מבעבר. ספיטפייר 26, שהלך והתפרק בבדידותו ליד בית ראשונים שופץ ונצבע מחדש. כנ”ל הסמב”ד ומטוסים אחרים שנראו על סף אבדון. הסקייהוק הדו מושבי נראה מצוין והצביעה הכחולה של ההארוורד היא חידוש מרענן. את שלטי התצוגה הישנים והעילגים החליפו שלטים חדשים.
לצד הדברים הטובים, חייבים לציין מספר בעיות מהותיות. צמצום כמות המוצגים הביאה להיעלמותם של פריטים יקרי ערך מהתצוגה, בראשם את ראשון מטוסי הקרב של חיל האויר, המסרשמיט (האויה 199). בחירת המוצגים נראית כאילו נעשתה לעיתים על פי מצבם וזמינותם מאשר על חשיבותם ההיסטורית. ה Seabee של טייסת 101 מוצג, אבל איפה המוסטנג? ארבעה פאנטומים מוצגים, אבל אף לא נשר אחד. ואיפה הדיה, ה E-2C? מלבד המיג-21 העירקי, כל שדרת מטוסי האויב הועלמה מהתצוגה – המיג-17, המיג-23, הגאזל, הוומפירים, ההאנטר – כולם נעלמו. חלק כביכול נגרטו וחלק מחכים לשיפוץ.
יש הגיון רב בלהוציא מוצגים במצב ירוד מהתצוגה, הן למטרות תחזוקה והן כדי לשפר את איכותה. תצוגה רחבה מדי עלולה לשעמם את המבקרים. אולם מטוסים שאינם תחת “לחץ תצוגתי” (המצאתי כרגע, כל הזכויות שמורות), בקלות יכולים להיות מוזנחים לתמיד. אם תמיד יהיו מי שיחפשו וישאלו על המסרשמיט, כמה אנשים יתעניינו בגורלו של הפוקר S-11 או ה Avenger ששכבו מוזנחים ברחבה האחורית? מי דואג לשרידי הביופייטר, שהוצאו מחולות אשדוד 40 אחרי העלמם, ועתה “נקברו” שוב? קשה להאמין שמי שהוזנח בעבר יזכה עכשיו לעדנה מחודשת.
גם המטוסים שזכו להיכלל בתצוגה סובלים ממספר בעיות. הצביעה אמנם טובה, אבל לעיתים לא טובה מספיק. פרטים חיוניים העושים צדק היסטורי למוצגים ולאנשים שהפעילו אותם נעדרים. איפה סמל טייסת 105 על הסמב”ד? איפה סימני ההפלה של המיראז? אילו לא דברים של מה בכך וזו בעיה שחוזרת על עצמה שוב ושוב. אין דבר המקשר בין השרף של טייסת “הצרעה”, שהובא במיוחד למוזיאון לרגל החג, לבין האוראגן מאותה טייסת שעומד בסמוך.
ומעל לכל, השמש הבאר שבעית, החול והאבק לא הולכים לשום מקום. אפשר לצמצם את המוצגים ולשמור על פריטים נבחרים באופן הולם, אבל לא לאורך זמן. אנשי המוזיאון, הסגל והמתנדבים, עשו עבודתה טובה, ואי אפשר שלא לחוש את אהבתם למושאי המאמץ. אבל כמה פעמים אפשר לחזור על הטריק הזה? השיפוץ הנוכחי אינו יכול להיות אלא פתרון זמני. אם חיל האויר, או כל גוף אחר, לא ישכיל לבנות מוזיאון קבע ראוי, מורשת חיל האויר פשוט תעלם. אז לא הייתי קורא לשיפוץ “כוסות רוח למת”, כי אנחנו עדין לא שם, אבל זה הכיוון.