עברה אמנם שנה מאז יצא לאור “מלחמה משלו” של אורי בר-יוסף, אך רק עכשיו התפניתי לקרוא אותו. יכולתי לעשות זאת לפני מספר חודשים אבל החלטתי לחכות עם הקריאה לקראת יום כיפור והדיון השנתי אודות המלחמה בתקשורת וברשתות החברתיות.

נהניתי מאד מ “מלחמה משלו”. הוא כתוב וערוך היטב, בבסיסו תחקיר מעמיק והוא מפורט ומנומק בצורה משכנעת. אין בכוונתי להיכנס לפרטי הספר. אלפי מילים נכתבו עליו בעת שיצא. את עיקריו ניתן למצוא בעמוד הויקיפדיה המוקדש לו. מטרתי כאן היא לבטא את תחושותי עקב קריאת הספר. ומכיוון שאני כותב את הרשומה הזו הרבה אחרי כל הביקורת והתגובות שהתפרסמו עם יציאתו, אספק כאן גם סקירה קצרה של התגובות וקישורים להמשך קריאה.

אז מה חשבתי?

“מלחמה משלו” הוא, כאמור, ספר מהנה, אך הנאה זו מקורה בהיותו ספר מטלטל. הוא מטלטל משתי בחינות שונות: האחת היא המציאות הנגלית מבעד לדפי הספר, מציאות של יהירות, הפתעה, כשלון ואכזבה. חיל האוויר, הכלי המושחז שמדינת ישראל שמה עליו את כל יהבה, אכזב. ברגע האמת, לא עמד חיל האויר בציפיות ממנו. אין כאן אמרה כנגד הטייסים, אנשי התחזוקה, או אלפי אנשי הסגל האחרים של החיל. אלו מילאו את תפקידם על הצד הטוב ביותר. אך המפקדים, ובראשם בני פלד, אכזבו.

הספר מטלטל גם מבחינה אישית. חיל האויר ותולדותיו קרובים לליבי. אני מחשיב עצמי כמבין דבר. ואכן, נושאים רבים שהספר מכסה היו ידועים לי. אולם נדרש ספר כמו “מלחמה משלו”, שנכתב ע”י סופר מחוץ לחוג המוגבל של אנשים הכותבים על חיל האוויר, כדי להאיר אור חדש וביקורתי על התנהלות החיל במלחמה. הרגשתי כי אירע לי אותו דבר ממנו תמיד יש לחשוש – יצירתו של תא תהודה בו אני שומע רק מה שאני רוצה לשמוע. העובדות היו ברובן ידועות, אך משמעותן הלכה לאיבוד בסלחנות למושא אהבתי.

כשמסתכלים על זה בדיעבד, אכן יש חורים בהיסטוריוגרפיה של חיל האויר במהלך המלחמה. גם אם העובדות היבשות פורסמו, רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לקבלת ההחלטות בצמרת החיל בזמן המלחמה, כמו גם המתחים שאולי היו קיימים בין הדמויות הפעילות. צריך רק להשוואות את כמות הספרים שנכתבו על כל אספקט בקרב היבשה אל מול העוני היחסי של ספרות חיל אוויר כדי להבין במה מדובר.

הביקורות

לאחר שסיימתי לקרוא את “מלחמה משלו” חיפשתי את התגובות לו ברשת. התגובה החשובה והבולטת ביותר היא של דוד עברי, מי שהיה ראש מחלקת אוויר בזמן המלחמה ויורשו של פלד בראשות החיל, שנתן לפורום 555 של ותיקי חיל האויר:

אני ממליץ לראות את התגובה של עברי. עברי כופר בחלק מן העובדות המצוגות בספר, למשל בטענה שחיל האוויר דבק במשימותיו הפנימיות על חשבון תמיכה בכוחות הקרקע. כמו כן הוא טוען שאין זה צודק להאשים את חיל האוויר בהזנחת נושא תיאום קרקע-אוויר כאשר חילות היבשה ציפו לנצחונות מהירים מול צבאות האויב. בהתאם, במקרים רבים בהם חיל האויר נעדר, היה זה כי המידע הנדרש לביצוע סיוע קרוב מעולם לא הגיע אליו. טענות דומות עולות בראיון של דוד עברי ואיתן בן אליהו “לישראל היום”. אולם לטעמי, עברי אינו באמת סותר את הרוב המוחלט של טענותיו של בר-יוסף. למרות ויכוח על אי אלו מן העובדות, אי ההסכמה אינה מהותית אלא רגשית. התגובה של עברי היא בעיקרה נעלבת. ברור כי הוא מרגיש שנעשה לחיל ומפקדיו עוול. זה רק אנושי להגיב כך על מה שמרגיש כמתקפה על יציר כפיך ועל עמיתך לתקופה קשה. אך הביקורת הכרחית ועניינית, ולהרגשתי מוצדקת.

הרגשה זו רק התעצמה עקב תגובתו של אורי בר יוסף לדבריו של דוד עברי בפני פורום 555. הדברים מובאים באתר של אלי דקל-דליצקי. בר יוסף מטיב לענות לטיעוניו של עברי ואף מביא טיעונים חדשים. לא כולם מסכימים איתי. ראו למשל את התגובה של ישראל בהרב ב”הארץ” או הביקורת של ד”ר יצחק דגני על הספר. בהרב מכנה את “המחקר” (המרכאות במקור) של בר יוסף “מפוקפק” את בר יוסף עצמו “חסר ידע והבנה בהפעלת הכח האווירי”, ומדגיש בעיקר את הטענה החוזאת ונשנית שחיל האוויר אינו מפעיל את עצמו. למרות שהביקורת לפחות בחלקה עניינית, עומר דנק מזהה בתגובה “התגייסות לציפוף שורות (Rally Round the Flag) כדי לדחות את הספר בכלל”.

בקיצור, אני ממליץ בחום לכל אחד לקרוא את הספר של בר-יוסף. בין אם תסכימו עם מסקנותיו או לא, זו היא כתיבה היסטורית מפורטת ומנומקת היטב. אם המלצתי לבדה לא מספיקה, הנה כמה ביקורות וסקירות נוספות:

• ‘מלחמה משלו’ סקירת ספרו של אורי בר-יוסף (גל פרל-פינקל, מרכז דדו)
• “חיל האוויר אמור היה להביס את האויב. זה לא קרה” (שי לוי, מאקו)
• “מלחמה משלו”: יום כיפור של חיל האוויר (אורי משגב, הארץ)
• אחי, אחי, אתה בורטיגו (בעז זלמנוביץ, בלוג אישי)
• מבצע “דוגמן 5ב” – תקיפת מערך הטק”א בסוריה במלחמת יוה”כ (7/10/1973)” (פורום צבא ובטחון פרש)