היה לי שבוע מלא צוללות. זה התחיל בספר של Osprey שקראתי, Battle of the Atlantic 1939-41 – RAF Coastal Command’s hardest fight against the U-Boats. כתב אותו Mark Lardas. לאחר שסיימתי את הספר, הלכתי לנטפליקס לראות פרק על הקרב על האוקיינוס האטלנטי, באחת מהסדרות שמביאות תיעוד בצבע ממלחמת העולם השניה. קינחתי בסרטו של טום הנקס מ 2020, Greyhound.
הקרב על האטלנטי מוכר היום כאחד הקרבות המשמעותיים של מלחמת העולם השניה. בלי הנצחון של בעלות הברית על הצוללות הגרמניות, ה U-boats הידועות לשמצה, לא היתה חזית מערבית. בריטניה, מורעבת ומרוששת, היתה ככל הנראה פורשת מהמלחמה. לא היה Torch, לא היה Husky, לא היה Avalanche ולבטח לא היה Overlord. הכל היה נראה אחרת.
גורמים רבים תרמו לנצחון. פיצוח אניגמה, העליונות התעשייתית של בעלות הברית אבל בראש ובראשונה הטכנולוגיה, ובמיוחד הכח האוירי ויכולותיו. מה שיפה בספרו של לרדס הוא שהוא לא עוסק בשנים המכריעות של הקרב (1942-1943) ובנצחון הסופי, אלא בראשית המלחמה. לרדס מראה כיצד אותן יכולות אויריות שבסופו של דבר ניצחו בקרב, נולדו ושוכללו בשנותיה הראשונות של המלחמה.
מה שאותי הפתיע בספר היתה חוסר המוכנות המוחלטת של הבריטים למלחמת הצוללות שנכפתה עליהם. זה הזכיר לי רשומה אחרת שכתבתי בעבר, על הנחיתות הטקטית של חיל האויר המלכותי בקרב על בריטניה. גם מול אתגר הצוללות, הופתע חיל האויר הבריטי בראשית המלחמה ונדרשה תקופת הערכות מחדש ופיתוח אמצעים ויכולות. רשומה זו אני מקדיש לקונספציה זו.
(כמעט) כולם מופתעים
חוזה ורסאי שחתם את מלחמת העולם הראשונה אסר על גרמניה להחזיק צוללות. בכל זאת, ביוני 1935 השיקה גרמנית את הצוללת הראשונה שלה, לאחר שקיבלה את הסכמתה של בריטניה למהלך. מדוע הסכימה בריטניה לצעד שבדיעבד נראה כל כך בלתי הגיוני? הסיבה היתה שב 1935 בריטניה, כמו רבים אחרים, חשבה שחלפו ימיה של הצוללת ככלי נשק אפקטיבי. בשלהי מלחמת העולם הראשונה נוטרלו צוללות הציר ע”י שילוב של שיטת השיירות, שימוש באוניות משא חמושות והפעלת מטוסי נצ”ל (נגד צוללות). מאז נוספו יכולות נוספות, כגון הסונר והרדאר שהיה אז בחיתוליו. הבריטים האמינו שהם מוותרים על משהו שבכל מקרה חלף מן העולם.
קרל דניץ, מפקד זרוע הצוללות של ה Kriegsmarine, חיל הים הגרמני, חלק על דעה זו. גם צוללות התפתחו רבות מאז ימי מלחמת העולם הראשונה. הן היו כבדות יותר, אמינות יותר, בעלות טווח גדול יותר. הן נשאו יותר טילי טורפדו בעלי ראש נפץ גדול והרסני יותר. דניץ גם פיתח טקטיקות למקסם את יכולות הצוללת, ובראשן את ה Rudeltaktik – “להקת הזאבים”. באמצעות ההתקדמות שחלה גם בטכנולוגיית הרדיו, יכל דניץ לתאם בין מספר צוללות ולשתף ביניהן מודיעין. במקום הצוללת הבודדת של המלחמה הקודמת, אשר תרה אחר טרפה ברחבי הים הגדול, הלהקה הגבירה משמעותית את יכולות הציד של הצוללות. כאשר אלו תקפו בלהקות, יכלו אף להעמיס, לבלבל ולהתגבר אפילו על ליווי חמוש.
דניץ רצה להקים צי של 300 צוללות, דבר אשר היה מבטיח כי בכל רגע נתון כ 100 מהן יהיו בים. כך תכנן להביס את צי הסוחר של בריטניה ולהרעיבה עד כדי כניעה. למזלה של בריטניה, דעותיו של דניץ נתקלו בספקנות גם בגרמניה. צמרת המשטר הנאצי סמכה את ידיה על מפקד הצי הגרמני, אריך רדר, שהיה משוכנע ביכולותיו להקים צי אוניות קרב שיוכל להתמודד בהצלחה עם הצי הבריטי. דניץ לא זכה למשאבים אותם דרש והמלחמה פרצה זמן רב לפני שחזה, בטרם שייטת הצוללות היתה מוכנה לכך.
אמצעים בלתי מספקים
בצד הבריטי, הכח שעתיד היה לשאת בעול המאבק מול הצוללות היה פיקוד החופים של חיל האויר המלכותי, Coastal Command. פיקוד זה נדרש למלא מגוון תפקידים – איסוף מודיעין ימי, ליווי והגנת שיירות, לחימה נגד אוניות אויב, ירוט כוחות אויר המאיימים על פעילות ימית, ולבסוף מלחמה נגד צוללות. אולם כשהקונספציה אומרת שצוללות אינן איום אמיתי, מן הסתם ההשקעה במטוסים, תחמושת ויתר אמצעי נצ”ל, תהיה בלתי מספקת. מלכתחילה, סבל פיקוד החופים מהתחרות עם אחיו הבכירים, פיקוד המיירטים ופיקוד המפציצים. בכל הנוגע לצוללות, הניח הפיקוד הבריטי כי חיל הים המלכותי יסתדר עם הסכנה בעצמו.
המטוס הדומיננטי בפיקוד החופים עם פרוץ המלחמה היה האוורו אנסון. תשע טייסות הפעילו את האנסון בספטמבר 1939. המטוס יכל לשאת 2 פצצות של 100 ליברות (45 ק”ג) וצמד תותחים. מבחינה מעשית, המטוס היה חסר כל יכולת נצ”ל. הפצצות שנשא היו קלות מדי ולא עשו כל נזק לצוללות הגרמניות. במהלך שרותו הצליח האנסון להשמיד בדיוק 0 צוללות.
מטוס איכותי יותר היה השורט סאנדרלנד, המטוס האמפיבי המפורסם. הסאנדרלנד היה בעל טווח גדול ונשא פצצות במשקל 450 ק”ג. חשוב מכך, הוא היה המטוס היחיד שהיה מסוגל לשאת פצצות עומק, הנשק האפקטיבי ביותר נגד צוללות. אולם הסאנדרלנד בעל ארבעת המנועים דרש תחזוקה רבה. בנוסף, מפעלי שורט סיפקו לחיל האויר המלכותי את מפציציי הסטירלינג. 5 מטוסי סאנדרלנד ירדו מפס הייצור מדי חודש, קצב שפשוט לא עמד בדרישות המלחמה.
הפיקוד הפעיל עוד שלל מטוסים, אבל רובם ככולם היו בסוף דרכם. יכולותיהם לא עמדו בשום צורה מול הדרישות שהמלחמה עתידה להציב מולם. אף אחד מהם לא יכל לשאת את החימוש הנדרש לפגוע בצוללות. אפילו פצצות העומק אותן נשא הסאנדרלנד היו גדולות מדי עבור יתר מטוסי הפיקוד. יעברו 15 חודשים מפרוץ המלחמה בטרם ישמיש הפיקוד פצצות במשקל שזמין לשלל המטוסים.
המחיר
לקונספציה, כפי שאנו הישראלים יודעים, יש מחיר. הבעיה היא לא רק באלמנט ההפתעה, בשגיאה, אלא גם בחוסר מוכנות מבני וחומרי. הקונספציה עולה בדם.
האוניה הבריטית הראשונה לשאת את עול ידן של הצוללות הגרמניות היתה ספינת הנוסעים Athenia. הספינה הוטבעה מערבית לסקוטלנד באותו היום בו הכריזה בריטניה מלחמה על גרמניה, ה3 בספטמבר 1939. 48 ספינות משא הוטבעו במהלך ספטמבר ומספר דומה בכל חודש עד סוף 1939. אלו עדין מספרים נסבלים, אך מספר הצוללות הפעילות לא מתקרב עדין למטרה אליה שאפו הגרמנים. פיקוד החופים היה פעיל בכל משך זמן זה, ופעמים רבות הפריע לפעילות הצוללות מספיק כדי למנוע תקיפת ספינות. אולם אף צוללת לא הושמדה מהאויר. הטווח המוגבל של המטוסים הזמינים הותיר פערים משמעותיים בכיסוי האוירי, פערים אותם למדו הצוללות לנצל.
דבר לא מדגים את חוסר המוכנות הבריטי כמו שתי אפיסודות בהן היתה מעורבת זרוע האויר של חיל הים, ה Fleet Air Arm. חיל הים הבריטי הפעיל שתיים מנושאות המטוסים שלו על מנת לכסות את השטחים המתים ש Coastal Command הותיר. מצפון לאיים הבריטים, היתה זו נושאת המטוסים הותיקה HMS Ark Royal ומטוסיי ה Blackburn Skua שלה. ב 14 לספטמבר 1939, תקפה הצוללת U-30 ספינת משא בשם Fanad Head. כאשר זו קראה לעזרה, שלחה Ark Royal שלושה מטוסי סקואה לצוד את הצוללת.
המטוס הראשון איתר את הצוללות והטיל עליה פצצת 45 קילוגרם. הפצצה, אותו נשק שנישא ע”י האנסונים של חיל האויר, פגעה בצוללת אך ניטרה חזרה לאויר, התפוצצה, ורסיסים פגעו במטוס. הצוות נאלץ לנחות במים, סובל מכוויות. גם המטוס השני תקף באמצעות פצצה, אך זו כלל לא התפוצצה. הוא ניסה שוב באמצעות תותחים אך לא גרם כל נזק. להשלים את הפארסה, גם הפצצה שהשליח המטוס השלישי ניטרה חזרה לאויר והתפוצצה. הפיצוץ ריסק את אף המטוס וגם זה נאלץ לנחות במים. שני טייסים בילו את יתר שנותיה הארוכות של המלחמה בשבי. Ark Royal בעצמה הותקפה באותו יום ע”י U-39, וניצלה רק בזכות תקלה בטורפדו.
בשטחי הגישה לבריטניה מדרום מערב היתה זו הנומ”ט HMS Courageous שהשגיחה על השטחים המתים. שלושה ימים בלבד לאחר אירועי Ark Royal, ב 17 בספטמבר 1943, מטוסי Swordfish מהספינה הבחינו בצוללת U-29 ותקפו אותה. למרות פגיעות ישירות באמצעות פצצות 45 ק”ג, הצוללת לא ספגה כל נזק וחמקה לה מתחת לגלים. אולם התקיפה הבהירה לצוללות כי נומ”ט בריטית נמצאת באזור, ומעקב אחר המטוסים אפשר לגרמנים לאתר אותה. שני טורפדו שלחו את Courageous לקרקעית הים ואיתה 519 אנשי צוות.
חיל הים הבריטי הסיג את נושאות המטוסים ממשימות נצ”ל עקב הטבעת Courageous. שנתיים יעברו בטרם ה Fleet Air Arm תחזור לחפש ולתקוף צוללות. הקונספציה קרסה, חיל הים לא יסתדר בעצמו, והמלחמה רק החלה. יהיו צורך לפתח נשקים ואמצעים חדשים, מטוסים טובים ורבים יותר, ולפתח תורות לחימה חדשות, בטרם איום הצוללות ינוטרל.
בתמונה הראשית – אוורו אנסון ממריא משדה אומקה בניו זילנד במהלך תערוכת Classic Fighters 2015, אפריל 2015. מטוס זה נושא את צבעי טייסת 206 של חיל האויר המלכותי, שהפעילה את המטוס בין השנים 1936 ו 1940.