את יולי השנה בילית באנגליה ובאירלנד, בטיול עם בני משפחתי מכל העולם. את חלקם לא ראיתי חודשים ארוכים. ועדין, שיא הטיול, ללא כל ספק, היו היומיים שביליתי לבדי בתערוכה האווירית הצבאית הגדולה בעולם – ה Royal International Air Tattoo. תערוכה שנתית זו, המושכת מאות אלפי איש מבריטניה ורחבי העולם, מתקיימת בבסיס חיל האוויר המלכותי בפיירפורד, מערבית ללונדון. שנים ארוכות רציתי לבקר בתערוכה, אך רק עכשיו צצה ההזדמנות. למרות שהתעניינתי מראש, לא כל כך ידעתי למה לצפות. עכשיו שאני יודע, יש לי כמה מסקנות ותובנות, נקודות לשיפור ולשימור. אז את הרשומה הזו אני כותב בשבילי, כי אני לבטח אחזור בעתיד לעוד סיבוב, אבל גם בשביל כל מי שרוצה לעשות זאת בעצמו. חלק מהטיפים טובים לכל תערוכה אווירית, לא רק לזו.
התערוכה התקיימה בסוף השבוע של ה 15 ו-16 ליולי, ולכן הזמנתי שני כרטיסים, אחד לכל יום. מלון לקחתי בעיר הסמוכה, סווינדון. האנגלים מאורגנים וכצפוי היה שאטל מהתחנה המרכזית בעיר ישירות לתערוכה ובחזרה. בהתחשב בכמות האנשים שמגיעים לאירועים מעין זה, זו הדרך האופטימלית להגיע למקום. השאטל החל לנסוע כבר ב 07:30 בבוקר ונמשך עד רגע סגירת התערוכה בערב. אפשר כמובן לישון בכל מקום אחר ולהגיע לסווידון (או למספר מקומות אחרים מהם יוצאים שאטלים) ברכבת אבל זה יעלה בזמן ובתורים. עדיף להקדים – יש המון מה לראות! על השאטלים צריך לשלם מראש, אני שילמתי כבר עם קניית הכרטיסים.
כשקניתי את הכרטיסים בתחילת השנה לא באמת ידעתי בדיוק באיזה סדר גודל של אירוע מדובר. קינן בי החשש שאולי הגזמתי, שיומיים זה יותר מדי. החשש הזה התפוגג במהרה כבר על היום הראשון.
התערוכה מורכבת משני רכיבים עיקריים – תצוגה קרקעית ותצוגה אווירית. התצוגה הקרקעית פרושה על גבי מספר קילומטרים לאורכו של הבסיס. היא כוללת מאות כלי טיס, מכל רחבי העולם. חיל האוויר הבריטי מיוצג שם עם כל כלי אפשרי, אבל יש גם נוכחות כבדה לחילות האוויר של יתר מדינות נאט”ו. השנה חיל האויר האיטלקי ציין 100 שנה להיווסדו והתצוגה האיטלקית היתה צנועה רק במעט מהבריטית. לוקח שעות לראות את הכל, וצריך לצעוד לא מעט, אבל זה שווה את זה. רוב המטוסים לא משתתפים בתצוגה האווירית ולצידם עומדים גם אנשי צוות האוויר והתחזוקה של כלי הטייס. נחמד לדבר איתם, ובדר”כ הם גם מוכרים מזכרות למיניהן, כגון פאצ’ים, חולצות ומחזיקי מפתחות.
התצוגה האווירית מצומצת יותר בהיקפה, אך מרשימה הרבה יותר. מיטב הצוותים האירובטים, מטוסי הקרב החשובים והמתקדמים בעולם, ושלל מטוסים מעניינים ומרתקים, חדשים כישנים, נותנים הופעה של כמה דקות. התצוגה התחילה ב 10:00 בבוקר ונמשכה ללא הפסקה, עד הערב. בין היתר הופיעו מסרשמיט 262, מפציץ B-52, צוותים אירובטים מבריטניה, סעודיה, איחוד האמירויות וספרד, F-18 פיני, יורופיייטר איטלקי, והשיא – ההופעה המעולה של הראפאל הצרפתי. הקהל הרחב ישב לאורך המסלול ומשם צפה במטוסים ממריאים, מופיעים, נוחתים ומסיעים חזרה לחניה. זה היה גן עדן לצלמים.
מהדברים להל”ן בעיה אחת ברורה – זמן. אם כל שרצונך הוא רק לצלם את התערוכה האווירית, שהיא אכן האטרקציה העיקרית של הארוע, יום אחד מספיק. אך כדי לחוות את כל מה שיש לתערוכה כמו RIAT להציע, לא די בכך. בנוסף, אנחנו לא בארץ היכן שמזג האוויר ביום יום בשנה פחות או יותר מובן מאליו. מזג האוויר באנגליה הפכפך ומשתנה משעה לשעה. יום גשום יכול להרוס את התוכניות הטובות ביותר. בגלל זה כדאי לקנות כרטיס ליומיים לפחות.
ואכן, היה גשם. מזל שהבאתי מטריה, ועדיין נספגתי עד לשד עצמותי. למזלי, פינקתי את עצמי מבעוד מועד בכרטיסים למתחמים שונים שפזורים ברחבי התערוכה ומספקים חוויה נוספת מעבר לכרטיס הכניסה הבסיסי. אלו מתחמים שמאפשרים למבקרים שמעוניינים בכך תנאים טובים יותר לחוות את כל מה שיש ל RIAT להציע. הצנועים יותר מספקים מקום לשבת, לאכול ולנוח הרחק מאלפי האנשים שפוקדים את המקום ומהתורים הארוכים לאוכל ושתיה. באחד כזה ישבתי והתייבשתי לאחר גשם כבד במיוחד. מתחמים אחרים יושבים על המסלול, חלקם עם יציעים מורמים, כדי לספק לצלמים את ההזדמנות לצלם את המשתתפים בתערוכה האווירית. באחד כזה ישבתי ביום השני, ומשם כל צילומי הטיסה. גם על המתחמים משלמים מראש, עם קניית כרטיסי הכניסה. מן הסתם, המתחמים יושבים על הנדל”ן הכי מבוקש עבור צלמים – מרכז השדה בסמוך למסלול. לא חובה, אבל בהחלט עושה את החיים קלים יותר.
אם כבר גשם, כדאי להביא ביגוד מתאים. מכיוון שהסכנה תמיד קיימת, כדאי להביא בגדים אטומים למים או לכל הפחות כאלו שיתיבשו מהר. מטריה גם יכולה להיות שימושית, אם כי אין במקום היכן להתגונן מגשם ורוח, אז האפקטיביות שלה מוגבלת. מצד שני, יכול להיות גם שמשי וחמים פתאום, אז צריך להיות ערוכים לכל האפשרויות. וכמובן, נעלי הליכה. כמו שאמרתי, הולכים המון.
גשם גם מפריע לצילום. את זה למדתי בדרך הקשה. אני לא מדבר על תצוגות שמתבטלות או על חוסר הנוחות, לא על השמים הקודרים שמכהים הכל, ואפילו לא על החובה להשתמש בכיסוי העדשה על מנת להגן עליה ממים. אני מדבר על זה שהתרגלתי לצלם במסדר כנפיים, עם התנאים הטובים של אחר צהרים קייצי במדבר עם לחות מוגבלת באוויר. מתברר שאוויר רווי במים פוגע קשות בחדות התמונות. באמת התפלאתי למה הצלמים סביבי לפעמים הפסיקו לצלם בעוד אני ממשיך לירות תמונה אחר תמונה. את הסיבה גיליתי כשחזרתי הביתה ומחקתי מאות תמונות מבוזבזות. אין הרבה מה לעשות בנידון, מלבד להתקרב ככל הניתן לאובייקט הצילום.
מצד שני, גשם גם יכול לתרום המון לתמונות דרמטיות. עננות מספקת רקע דרמטי לתמונות ומטוסים שנוחתים בגשם משפריצים מים לכל עבר. זה השלב בו יכולת העריכה שלנו כצלמים באה לידי ביטוי. גם מהתנאים הגרועים ביותר ניתן להפיק תוצאות טובות. פשוט צריך להיות מוכן לכל אפשרות ולנצל את ההזדמנויות שמזג האוויר מספק לך.
בדיעבד, אם יש דבר אחד שאני מצטער עליו, זה שקניתי כרטיסים רק ליומיים. לצלמים מסורים ויתר המכורים הכבדים מספקים המארגנים גישה גם בימי ההתארגנות והפירוק של התערוכה. יום השישי שקודם לארוע מוקדש לאימונים והכנות והוא פתוח לקהל הרחב. לא הכל מאורגן כמו בימי האירוע עצמם, אך מספר המבקרים, שבימים רגילים מגיע למאות אלפים, מצומצם בהרבה. גם בימי רביעי וחמישי, בהם מגיעים רוב המשתתפים, זמינים למי שמוכן לשלם עבור גישה מוקדמת, אם כי במקרה זה צריך לדאוג לתחבורה עצמאית, מה שעלול להיות בעיה למבקרים מהארץ.
השיא עבור צלמים הוא ככל הנראה יום שני שמיד אחרי התערוכה, departures day. באותו יום עוזבים כל האורחים את שטח בסיס חיל האוויר פיירפורד, וניתן לשבת לצד המסלול ולראות אותם ממריאים. מכיוון שעוזבים גם המטוסים שהיו בתצוגה הקרקעית, זו לעיתים ההזדמנות היחידה לראות חלק מן המשתתפים באוויר. לצערי, הפאנטום היווני שנכח בתערוכה לא טס בסוף השבוע. לו ידעתי, הייתי הולך לראות אותו ממריא ביום שני. מי יודע אם אי פעם תהיה לי הזדמנות אחרת לראות פאנטום באוויר. בפעם הבאה אגיע גם ליום זה.
בסופו של דבר היו יומיים מוצלחים במיוחד. אפילו שנרטבתי לחלוטין וביליתי שעות על הרגליים, נהניתי מכל רגע ורגע. צילמתי אלפי תמונות, קניתי מזכרות ואין לי כל ספק שגם אחזור לשם בעתיד. אני ממליץ ומאחל לכל מי שתעופה צבאית או צילום מטוסים בדמו, לחוות את החוויה הנהדרת הזו. בתמונה הראשית, המראה של B-52. הקהל במעילי גשם ועם מטריות. את זה לא רואים במפגנים בארץ. למי שמתעניין, אלבום של התמונות הנבחרות שלי מהתערוכה נמצא כאן.