לאחר הרשומה הקודמת על הבקפיירים באוקראינה, אין דבר הולם יותר מלכתוב משהו על תפקידם של מפציצים כבדים במלחמה אחרת. והפעם, דוגמא הפוכה. לא שימוש מוגבל ביכולות היחודיות של המפציץ הכבד, לא זהירות יתרה. לא, כי אם שימוש במפציץ למטרה רחוקה שנות אור מהחזון שלאורו תוכנן, ושאליו התכוננו הן מנהיגי ארה”ב, הן בכירי חיל האוויר האמריקאי והן צוותי האוויר שהוציאו משימות אלו אל הפועל. רשומה זו מוקדשת לB-52 ומשימות ה Arc Light שביצעו המפציצים האסטרטגים בדרום וייטנאם.
רקע
מלחמת וייטנאם, על גלגוליה השונים, התנהלה כבר כעשור כאשר ארה”ב העמיקה מאד את מעורבותה במלחמה ב 1965. מול האמריקאים ובעלי בריתם בסייגון עמוד כח צבאי משמעותי. הוייטקונג, “החזית הלאומית לשחרור דרום וייטנאם”, לבדו מנה כ 170,000 פעילים, ולאלו התווספו עוד כוחות צפון וייטנאם. אולם כח מחתרתי זה, שפעל בלב מדינת אויב, היה חסר כל מימד אוירי. ארה”ב נהנתה משליטה מוחלטת באוויר וסמכה, בין היתר, על הכח אווירי להטות את הכף לטובתה.
עד לאמצע שנות השישים כבר חלפו להם הימים בהם מאסות של מפציצים כבדים כתשו את ערי האויב. הטכנולוגיה התקדמה, ופאנטום בודד נשא פצצות במשקל העולה על צמד מפציצי B-17. ה B-52 נשא יותר פצצות מארבעה פאנטומים. צי המטוסים הצטמצם, ומחיר כל יחידה עלה. ובנוסף לכך, וייטנאם יתה רחוקה, ובזמן המלחמה הקרה, כשכוחות ברית וארשה עוד עלולים לשטוף את מערב אירופה, חייבת היתה ארה”ב למצות את כוחה בצורה היעילה ביותר. במטרה לשחרר מטוסי קרב כמו הפאנטום והF-105 למטרות אחרות, יזם חיל האויר האמריקאי את השימוש בB-52 לסיוע אוירי קרוב ואמנעה.
Arc Light
מבצע Arc Light החל עם פריסת 30 מפציצים לבסיס אנדרסן בגואם באמצע 1965 (מאוחר יותר יפעלו מפציצים גם מבסיס חיל הים התאילנדי ב U Tapao). הגיחה המבצעית הראשונה שלהם היתה ב 28 ביוני 1965 כאשר 27 מפציצים מכנף 7 וכנף 320 הפציצו מאחז של הוייטקונג. למרות הצלחת המשימה, במהלך החזרה לגואם התנגשו שני מטוסים בעודם באויר. 8 אנשי צוות (מתוך 12) נהרגו.
עד סוף 1965 יצאו מפציצי B-52 ללמעלה מ 100 משימות. במהלך 1966 טסו כבר למעלה מ 5,000 גיחות ומספר זה צמח ל 9,700 גיחות ב 1967. עד סוף המלחמה טסו המפציצים לא פחות מ 67,000 גיחות Arc Light. למרות החשיפה הרבה יותר לה זכו ההפצצות בצפון וייטנאם, רוב רובן של משימות ה B-52 במהלך המלחמה היו משימות Arc Light בדרום וייטנאם, בקמבודיה ובלאוס.
רוב משימות Arc Light כוונו נגד מחנות וריכוזי כוחות של הוייטקונג, אך חלקן גם היו סיוע אוירי קרוב. הפעם הראשונה היתה במהלך קרב יה דראנג בנובמבד 1965. ה B-52 הפציצו ריכוזי כוחות וייטנאמים מאחורי קו החזית, והיו גורם משמעותי בצמצום הנפגעים בקרב הכוחות האמריקאים שסבלו מנחיתות טקטית וטופוגרפית קשה. המפציצים הכבדים מילאו תפקיד משמעותי גם במתקפת הטט (1968) ובמיוחד בקרב על קה סאן. קרב זה, בו צרו כוחות קומוניסטים גדולים על מתחם שהוחזק ע”י נחתים אמריקאים, הוכרע בסופו של דבר ע”י הכוח האוירי האמריקאי. במשך למעלה מחודשיים, מתחילת הקרב ב 22 לינואר 1968 ועד לסוף מרץ, התקיפו המפציצים את ריכוזי הכוחות של צבא הצפון מדי יום ביומו. ינואר לבדו חזה ב 3,334 גיחות B-52, פברואר 1,057 ומרץ 1,176. כ 60,000 טון פצצות הוטלו לאורך תקופה זו.
בצד המקבל
עקב היעדרם של אמצעי נ”מ בידי הוייטקונג וחיילי הצפון שפעלו בדרום וייטנאם, משימות Arc Light היו בטוחות למדי. צוותי המפציצים אף תיארו אותן כ “Milk runs”, כלומר בעלות סיכון דומה לזה של מחלק חלב. הן תוארו שלא יותר מעוד שלב בשינוע הפצצות ליעדן על הקרקע, מרגשות כמו נסיעה במשאית מטען, רק בלי היכולת לעצור באמצע לקפה.
על הקרקע התחושה היתה שונה לגמרי. המפציצים הכבדים, בשונה ממטוסי הקרב וההפצצה למיניהם, נהנו מיתרון אחד משמעותי – הם טסו, והפציצו, בגובה רב יותר, בחלקים הנמוכים יותר של הסטרטוספירה. משמעות הדבר היא כי לא שמעו אותם על הקרקע ומתקפה של B-52 יכלה לנחות על ראשיהם של חיילי הוייטקונג ללא כל התראה.
בין עם התראה או ללא, עדויות חיילי הצפון או הוייטקונג חד משמעיות. השהיה תחת הפצצה כבדה היתה בלתי נסבלת. ה B-52 היה אחד מהנשקים המאיימים ביותר בארסנל האמריקאי, וגרם לעשרות אלפי נפגעים לאורך הלחימה. והנזק לא היה מוגבל לחיילים בלבד. חקלאים, למשל, החלו לעבד את שדותיהם בלילה מפחד הכח האוירי האמריקאי. 54 אחוזים מכלל החימוש שהטילו ה B-52 במהלך המלחמה נפלו בתוך שטחי דרום וייטנאם, אותה מדינה עליה הגיעו האמריקאים להגן. בסופו של דבר, להפצצות המאסיביות שהיו מנת חלקם של אזורים רבים בדרום וייטנאם היו השפעות קשות.
אתגרים ובעיות
מלבד הוייטנאמים, גם בצד השני לא הכל היו מרוצים מהשימוש החדשני הזה במפציץ. ה B-52 היה חוד החנית הגרעיני של ארה”ב. ניצולו למטרות טקטיות בחזית פריפריאלית גרע בהכרח מתפקידו הראשי. SAC, פיקוד האויר האסטרטגי, הסתייג מהשימוש שנעשה בנכסיו. התקיפות הטקטיות, שימושיות ככל שהיו, לא היו המשימות שקהילת ההפצצה האסטרטגית רצתה לבצע. כל מטוס בוייטנאם, גואם או תאילנד, היה מטוס שלא עמד בכוננות למתקפה סובייטית.
SAC, אם כן, המשיך להחזיק במושכות. כל הפעלה של המפציצים היתה צריכה לעבור דרכו. דבר זה גרם לסרבול נוראי. כל בקשה לתמיכה אוירית הייתה צריכה לעבור מן הכוחות בשטח, למפקדת חיל האויר השביעי (האחראי על פעילות חיל האויר בדרום וייטנאם). שם קציני קישור של SAC היו צריכים לתאם בין הצרכים המקומיים למפקדת הפיקוד באומהה והכוחות הפרוסים בגואם או בתאילנד. כל בקשה של המפקדות בוייטנאם לקבל את המפציצים תחת מרותן המבצעית נענתה בשלילה. אך למרות הקשיים והתסכול, הגנרלים בצבא אהבו את המפציצים הכבדים. גנרל קרייטון אברמס, מפקד הכוחות האמריקאים בוויטנאם, ראה בהם שווי ערך למספר דיוויזיות קרקעיות.
מבצע Arc Light הסתיים עם נסיגת ארה”ב מוייטנאם. האם הוא היה הצלחה? מבחינות רבות התשובה היא כן. המפציצים מילאו את תפקידם נאמנה וההוכחה לכך הן ההצלחות במקומות כמו יה דראנג, קה סאן, או בזמן מתקפת הפסחא באפריל 1972, כשהמפציצים הכבדים ממש טבחו בכוחות הצפון. תפיסת ההפעלה של מפציצים אסטרטגים כנגד מטרות טקטיות, למרות ההתנגדות הפנים ארגונית בחיל האוויר האמריקאי, הוכיחה את עצמה.
עם זאת, אפילו עם כל כוחה הצבאי, ארה”ב כשלה בויטנאם. הכח האווירי האמריקאי לא שכנע את הדרום וייטנאמים לתמוך בממשלת הדרום אלא דחף אותם לידיהם של הוייטקונג. בשום שלב לא הצליחו המפציצים להצר את זרימת אנשים או ציוד מצפון וייטנאם לדרום. מבחינות אלו הוא כשלון. אך לא כשלון מבוזבז, אלא כזה ממנו הסיקו האמריקאים מסקנות רבות ולמדו לקחים רבים. חיל האוויר האמריקאי המודרני, שאין שווה לו בכל העולם, הוא תולדה של מלחמת וייטנאם ולקחיה. ולראיה, את ה B-52 הוא ממשיך להטיס גם היום ולעתיד הנראה לעין.
בתמונה הראשית B-52D במוזיאון המלחמה האימפריאלי בדקסופרד, בריטניה, ספטמבר 2018. מטוס זה השתתף במבצע Arc Light, כמו גם במבצעי הפצצה בצפון וייטנאם.
לשם כתיבת רשומה זו השתמשתי בעיקר ב “Air Power’s Lost Cause” של Brian D. Laslie, שהוא באמת ספר נהדר על מלחמות האוויר של וייטנאם. קישור שימושי נוסף ניתן למצוא כאן.