הברית בין ישראל וצרפת במהלך שנות החמישים והשישים הפכה את חיל האויר למה שהוא היום. היכן היינו אילולי האורגאן, המיסטר, המיראז’ והווטור? עם זאת, תופעת לוואי של ברית זו היא ההיכרות המאד מוגבלת שלנו עם מטוסי המלחמה הקרה של מדינות אחרות. מכיוון שארה”ב לא מכרה לנו או לששכנינו מטוסי קרב עד אמצע שנות השישים, מטוסים מסוג זה כלל לא קיימים בשיח הישראלי. מי מכיר בכלל את ה Century Series, מלבד אולי את ה F-104 ששירת אצל הירדנים, גרמנים ואיטלקים? בפעם הראשונה שראיתי F-101 הייתי המום שהמטוס הזה בכלל קיים. מי חשב שאפשר למצוא מטוס יותר מכוער מהפאנטום?
בין המטוסים האלו יש אחד שאהוב עלי במיוחד. אל תשאלו אותי למה, או מתי זה התחיל, אבל יש לי חיבה מאד גדולה ל F-105 Thunderchief. בביקור האחרון שלי בארה”ב, בקיץ 2019, נחשפתי לסטטיסטיקה מרתקת לגביו. למרות שנבנו רק 833 מסוגו, לא פחות מ 382 אבדו במלחמת וייטנאם. 45%! כשחושבים על זה, זה לא פחות ממדהים. למעשה, האבידות הכבדות הביאו להסגתו מהמערכה והחלפתו ע”י הפאנטום. ועדין סוס עבודה זה של המלחמה נותר אחד ממטוסי הקרב הנערצים על האמריקאים. יש לכך מספר סיבות, ורשומה זו מוקדשת להן.
ה F-105 אמנם זכה בתהילת עולם כמפציץ אסטרטגי במלחמת וייטנאם, אך זה כלל לא היה ייעודו המקורי. ה Thud, כינוי החיבה לו זכה, פותח בכלל כמפציץ גרעיני מהיר. הוא יועד להביא פצצה גרעינית בודדת מסוג Mk-28 למטרתה, בטיסה מהירה ונמוכה, נסתרת מעיניי האויב. לשם כך צויד בתא פצצות פנימי, ובאמצעות מנוע ה J-75 מתוצרת Pratt & Whitey, יכל להגיע למהירות של מאך 2. עם כניסתו לשירות ב 1958 היה ה F-105 מטוס הקרב החד-מנועי הכבד ביותר בעולם. הוא יכל לשאת עד 7 טון פצצות, יותר ממפציץ B-17. הגרסאות הראשוניות הוחלפו במהרה בגרסאות משופרות בעלות מכ”ם, אמצעי ניווט ומערכות בקרת אש מתקדמים. מכונת המלחמה המשוכללת הזו תפסה את מקומה בחזית חיל האויר האמריקאי, ונפרסה בבסיסיו הקדמיים ברחבי העולם, דוגמת ביטבורג וספנגדאלם בגרמניה, וקדנה ביפן.
בוייטנאם
הת’אדים היו בין ראשוני המטוסים האמריקאים שנפרסו לדרום מזרח אסיה באוגוסט 1964, זמן קצר לאחר תקרית מפרץ טונקין. הם ישבו בצמד בסיסים בתאילנד, Korat ו Takhli, למרות שבתחילה הכחישו התאילנדים כי הם מארחים מטוסים אמריקאים בשטחם. את תקיפתם הראשונה ביצעו המטוסים ב 12 באוגוסט, נגד סוללת נ”מ בלאוס, וכבר במשימה זו אבד ראשון הת’אדים של המלחמה. המטוס אמנם חזר לבסיסו אך נמחק מהסד”כ. יש משהו סמלי בסיפור זה אודות תחילת שירותו של הת’אד בוייטנאם. הובלה ואובדן, זה לצד זה. המטוס הצטיין ביכולות הנשיאה שלן, כמו גם במהירותן הגבוהה לאחר שנפטר ממטען הפצצות אותו נשא. מצד שני, הוא היה כבד, פנה לאט, ומערכת ההיגוי ההידראולית שלו היתה פגיעה במיוחד. אולם יותר מכל פגם פיזי, היו אלו הנסיבות המבצעיות שהיו בעוכריו של המטוס וטייסיו.
36 מטוסי F-105 היו פרוסים בתאילנד בפברואר 1965 כאשר החלו האמריקאים את מבצע Rolling Thunder רחב ההיקף נגד צפון וייטנאם. אלו במהרה תוגברו במטוסים נוספים. על מנת לתאם את פעילות כל זרועות צבא ארה”ב מעל צפון וייטנאם, פיצלו מתכנני “רעם מתגלגל” את המדינה לשישה אזורים בשם Route Packages. האחרון מבין אלו, VI, כעבור זמן קצר חולק לשניים, VI-A ו VI-B. שלושה אזורים הוקצו לחיל האויר, ביניהם הקשוח מכולם – PAK IV-A. אזור זה כלל את האנוי, בירת צפון וייטנאם, כמו גם את הדרכים ומסילות הרכבת הראשיות מסין. האזור זכה להגנת אוירית חזקה, הן בדמות נ”מ קני וטילי והן במיירטים של חיל האויר הצפון וייטנאמי.
אך אם לא די במכשולים אלו, הוראות הפתיחה באש שנכפו על טייסי חיל האויר האמריקאי עשו את תפקידם קשה הרבה יותר. נאסר עליהם לתקוף תחנות כח או שדות תעופה. אסור היה עליהם לתקוף ברדיוס של 30 מייל מהאנוי, או 10 מייל מהנמל הראשי בהאי פונג, או את הספינות המביאות אספקה לנמל זה. אסור היה לתקוף ברצועה של כמה עשרות מייל מהגבול הסיני. טייסים יכלו להתגונן מפני מטוסים וייטנאמים, אך לא יכלו לתקוף אותם על הקרקע. סוללות נ”מ היו מותרות לתקיפה רק כאשר הפכו מבצעיות, אך לא בשלבי הקמתן. מטרות הותקפו שוב ושוב, עד שהושמדו, דבר אשר איפשר לוייטנאמים לחזות מראש את יעדי ההתקפות האמריקאיות. מטרות אלו נבחרו בוושינגטון, לפעמים אפילו בבית הלבן, ע”י דרגים בכירים בצדו השני של העולם. ללא יעדים מוגדרים היטב מלבד הרצון לכתוש ולהתיש את הוייטנאמים, ועם הוראות וחוקים כה מגבילים, אין זה פלא כי המבצע לא הוביל לדבר מלבד שיפור יכולות ההתגננות של הוייטנאמים. במהרה הפך האזור סביב האנוי למערך הנ”מ הצפוף והמתקדם בעולם. אותם אזורים בהם נאסר על האמריקאים לתקוף הפכו, באופן טבעי, לערי מקלט למיירטים ולסוללות נ”מ.
משימה אופיינית לאזור PAK IV-A כללה בדר”כ מטוסים ממספר סוגים, ביניהם מטוסי לוחמה אלקטרונית, KC-135 לתדלוק אוירי פאנטומים לעליונות אוירית ומטוסי “Wild Weasel”. אלו היו ציידי נ”מ, מטוסים לדיכוי הגנות אויריות. בתחילה מילאו משימה זו מטוסי F-100 סופר סייבר, אך מקיץ 1966, עם כניסתו לשרות של ה F-105F הדו-מושבי, קיבלו על עצמם הת’אדים גם את תפקיד זה. על רקע המגבלות אשר הוטלו על הטייסים, הכניסה ל IV-A התבצעה באחד משני מסלולים. האחד מעל הים מדרום מזרח, והשני, החשוב יותר, מצפון מערב ולאורך הרי טרונג-סון. הטייסים האמריקאים אולצו לטוס לאורכו של צינור תחום ומוגבל, שאורכו 40 מייל, באזור רווי איומי נ”מ, רכס של הרים אשר נודע לאנשי צוות האוויר בשם Slaughter Alley. היום הוא ידוע בכינויו המפורסם יותר “רכס ת’אד”, על שם הטייסים והמטוסים ששוב ושוב חדרו דרכו בדרך למטרותיהם ושוב ושוב נפגעו.
פעמיים ביום חדרו חבילות התקיפה האמריקאיות דרך הרכס לליבה של צפון וייטנאם. את התחמושת הם נשאו על הכנפיים, כשבתא הפצצות הפנימי נישא מיכל דלק. טסים לאורך רכס ת’אד, פרצו המטוסים מהגנת ההרים בטרם משכו קצת לפני מטרותיהם אל מסך האש שחיכה להם. מתגלגלים על גבם, צללו המפציצים בזוית של בין 30 ל 40 מעלות ושיחררו את תחמושתם בגובה שבין 3000 ל 1000 רגל. עתה, קלים ומהירים יותר, עשו את דרכם החוצה במהירות. חלקם חזרו להשתמש בתותחים כנגד מטרותים, או לפחות כך היה בהתחלה. עם העליה במספר האבידות, גם מנהג זה נמוג.
האבידות היו קשות. הטייסים נדרשו להשלים סבב של 100 משימות, אך רק כ 40% מהם הצליחו לסיים את חובתם בשלום. הת’אדים ביצעו 75% אחוז מסך משימות התקיפה של חיל האויר האמריקאי במהלך המבצע אשר נמשך עד 1968. הם טסו 76,35 גיחות, אך איבדו 282 מטוסים, יותר מכל יתר מטוסי התקיפה של חיל האויר יחדיו. 228 נפלו לנ”מ קני ועוד 30 לטילי SA-2. בתקופה הקשה ביותר, בין יולי ואוגוסט 1966, אבד מטוס כל יומיים. 22 מטוסי אבדו למטוסי מיג וייטנאמים, כנגד 27.5 מטוסים שהפילו הת’אדים. אבידות כבדות ספגו גם צוותי ה “Wild Weasel”. אלו היו תמיד ראשונים להיכנס, מובילים את חבילות התקיפה בעודם תרים אחר איומי נ”מ, והאחרונים לצאת, נשארים להגן על המפציצים הנסוגים. בתחילה, בטרם צברו ניסיון במשימתם היעודית, היו האבדות קשות במיוחד. כל ששת ה F-105F הראשונים שנחתו בבסיס Takhli אבדו תוך 45 יום. 11 מתוך 64 טוסי ה F-105F אבדו לאש אויב. עשרות מטוסי ת’אד נוספים אבדו בתאונות.
הסוף
האבדות הכבדות הביאו להסגתו של מהת’אד וייטנאם. קו הייצור של המטוס נסגר עוד ב 1964, ואת המטוסים שאבדו החליף עתה הפאנטום. מטוסי ה F-105D האחרונים עזבו את הזירה באוקטובר 1970, למרות שה F-105G, גרסת ה “Wild Weasel” האחרונה, המשיך לפעול עד לסוף המלחמה. לאחריה, פרש הת’אד משירות חיל האויר האמריקאי ועבר ליחידות מילואים והמשמר הלאומי. קשיי תחזוקתם של מטוסים ותיקים אלו הביא לפרישתם במהרה גם ממסגרות אלו. ב 25 לפברואר 1985, טס ה F-105 את טיסתו המבצעית האחרונה.
