סיימתי בימים אלו לקרוא את ספרו של מלקולם גלדוול, “כנופיית המפציצים – הכוונות הטובות בדרך ללילה הקטלני ביותר במלחמת העולם השניה“. נהניתי מאד, הספר קריא ומעניין, ונוגע בנושא שלא מקבל בדר”כ את תשומת הלב לה הוא ראוי. יש לו את הבעיות שלו, אך הייתי חותם עליו בשתי ידיים, אילולי הדפים האחרונים לא היו מרתיחים אותי. התיאור ההיסטורי בסדר, אבל לשיטתי המסקנות לא. אז הנה לפניכם רשומה בנושא שמעולם לא חשבתי שאכתוב עליו – מוסר.

תקציר העלילה

“כנופיית המפציצים” עוסק בנושא שבעצמי הזכרתי בעבר – האמונה שרווחה בחוגים מסוימים טרם מלחמת העולם השניה כי המפציץ הכבד הוא עתיד הלוחמה האוירית (ראו למשל התחלה, נחיתות טקטית בקרב על בריטניה). המפציץ יהיה גדול, חזק ומהיר דיו שלא תותחי נ”מ ולא מטוסי אויב יוכלו לו. הוא יוכל לפעול באור יום, היכן ומתי שרק ירצה. לפיכך, יוכל המפציץ לזהות את מטרותיו ולהפציצן בדיוק מירבי אפילו מגובה רב. דיוק זה יובטח לו באמצעות חידושים טכנולוגים שונים, ובראשם כוונת נורדון המפורסמת. כך לפחות לפי התיאוריה, שבספר מתוארת כתולדה של ההרג הסיטונאי בשדות הקרב האירופאים של מלחמת העולם הראשונה. “כנופיית המפציצים”, הכינוי של אותם הוגים אמריקאים של האמונה במפציץ כל יכול, היו לשיטתו ושל גלדוול, אידיאליסטים.

תיאוריה לחוד ומציאות לחוד, והאידיאליזם האמריקאי התנפץ אל מול מציאות מלחמת העולם השניה. באירופה, קשיים טכנולוגים, מבצעיים ואירגוניים חשפו את כשליה של התיאוריה. הבריטים מעולם לא האמינו בה והתעקשו על הפצצות שטח בחסות החשיכה. הפשיטה הרת האסון על שווינפורט ורגנסבורג באוגוסט 1943 עלתה לחיל האויר האמריקאי ב 60 מטוסים על צוותיהם. במזרח הרחוק הטווחים העצומים ותנאי מזג האויר היחודיים מעל יפן הכשילו את כל יוזמה אמריקאית להפצצות מדויקות מגובה רב. האמריקאים נאלצו לזנוח את האידיאלים הנשגבים שלהם. במקום הפצצות מדויקות מגובה רב, בחרו לבצע הפצצות תבערה מגובה נמוך. הספר מגיע לשיאו עם הפצצת טוקיו בתחילת מרץ 1945, הפצצה שעלתה בחייהם של 100,00 איש.

הבעיה

בכל סיפור טוב יש נבל, האנטיתזה של הגיבור(ים). ב”כנופיית המפציצים” הנבל הוא קרטיס לה מיי, מפקדו של פיקוד המפציצים ה-21 במזרח הרחוק. הוא האיש שהוביל אותו במערכה מול יפן החל מינואר 1945 ועד סוף המלחמה, התקופה במהלכה החריבה ארה”ב את ערי יפן. לה מיי לא היה חבר באותה כנופייה שמעניקה לספר את שמו, אלא פרגמטיסט שסיפק את התוצאות שנדרשו ממנו. המחיר בחיי אדם היה עצום, אך ככל הנראה בלתי נמנע. הספר, מן הסתם, אינו מתאר אותו כרשע, חסר לב או אכזרי. הוא פשוט היה … הכרחי.

הבעיה שלי היא עם סיומו של הספר והמסקנות שהוא גוזר מהשתלשלות העלילה. אני הבנתי את הסיפור כדוגמא לחלום ושברו – כיצד אפילו האידיאלים הנשגבים ביותר אינם עומדים לעיתים במבחן המציאות. בסופו של דבר כנופיית המפציצים טעתה. השגיאה אינה באידיאלים שלהם, אלא בפער בין אידיאלים אלו ובין האתגרים שעמדו בפניהם והכלים שעמדו לרשותם. הם גיבורים טרגים, כי המלחמה נוצחה ע”י אנשים אחרים – צוותי האויר שנאבקו, סבלו, נהרגו, השתפרו, ובסופו של דבר הביאו את הניצחון, למרות נקודת ההתחלה הבעייתית. אלו, בסופו של דבר, הגיבורים האמיתיים של הסיפור הזה, ובראשם עמד לה מיי.

מלקולם גלדוול רואה את זה אחרת. “אנחנו יכולים להעריץ את קרטיס לה מיי, לכבד אותו, ולנסות להבין את בחירותיו. אבל הנסל [קודמו של לה מיי בתפקיד וחבר בכנופייה] הוא זה שנמסור לו את לבנו . למה? כי לדעתי הוא מספק לנו מודל של אדם מוסרי בעולם המודרני.” (עמוד 171). הספר מסתיים בערב שהמחבר מבלה עם מפקדי חיל האויר האמריקאי בוושינגטון. הגנרלים מתגאים בכלי הנשק המודרנים והמדוייקים שברשותם, במפציצי B-2 החמקניים וביכולתה של ארה”ב להביא חימוש מדויק למטרתו ללא נזק סביבתי משמעותי. לפי גלדוול, אם כן, הגענו לאן שרצינו וכנופיית המפציצים היא שצדקה. “יש שורה של בעיות מוסריות שאפשר לפתור רק באמצעות מצפון ורצון טוב … קרטיס לה מיי ניצח בקרב. הייוורד הנסל ניצח במלחמה” (עמוד 177). הספר, מתברר, אינו על מלחמת העולם השניה, אלא על המקום אליו הגענו עכשיו.

מוסר בלחימה

גלדוול עצמו מציין לא פחות משלושה טיעונים שונים שמצדיקים, גם אם בדיעבד, את המתקפה האמריקאית חסרת הרחמים על ערי יפן. הראשון הוא שהיפנים לא הראו כל סימן שהם עומדים להיכנע. ארה”ב ובעלות בריתה תכננו פלישה ליפן רבתי, פלישה שלפי כל ההערכות היתה עולה בחייהם של לא פחות ממיליון איש. השני הוא שיפן כבר לא היתה מסוגלת להאכיל את אוכלוסייתה וכל הארכה של המלחמה לחורף 1946 היתה גורמת לרעב רחב היקף. לבסוף, הארכת המלחמה היתה מביאה ככל הנראה לפלישה סובייטית, אולי אפילו ליפן עצמה, מה שהיה מביא לסבל נוסף וגורם לחלוקה פוליטית של יפן. די להסתכל המה שקורה עד היום בין הקוריאות על מנת להבין באיזה תסריט בלהות מדובר. גלדוול לא רק מביא את טיעונים בעצמו, אלא מפי דוברים בסיפרו, כולל דמויות יפניות.

אם הן לסופר, הן לאמריקאים ואפילו ליפנים ברור שההפצצות קיצרו את המלחמה וכנראה מנעו אסון הומניטרי גדול אף יותר, אז מה לא מוסרי בבחירה שנעשתה? כיצד אפשר בדיעבד להצדיק דווקא את כנופיית המפציצים, כאשר ההימנעות מהפצצה היתה הבחירה הגרועה יותר? וזה עוד לפני שמתעלמים מעובדה עליה הסופר שב וחוזר – לחיל האויר האמריקאי לא היתה כל יכולת להפציץ ביפן מגובה רב ובדיוק הרצוי. האם מוסר במלחמה הוא דיון אקדמי המנותק לחלוטין מן המציאות המבצעית? כמובן שלא כל מטרה מצדיקה את האמצעים ויש לשים מגבלות על אופן ניהול המלחמה. אבל גם צריך לנצח את יפן, והאלטרנטיבות אינן תמיד הין בחירה טובה ובחירה רעה, אלא בין בחירה רעה יותר לבחירה רעה פחות. האם עמדה בפני האמריקאים אופציה טובה יותר? הספר לא עונה על שאלה זו.

גלדוול מספק תמונה חלקית בלבד בשירות הדיכוטומיה בין האידיאליזם של כנופיית המפציצים לבין הפרגמטיזם קר הלב של לה מיי. האמונה טרם המלחמה בעליונותו של המפציץ רווחה בקרב אסטרטגים אויריים בשני צידי המתרס. היא הביאה, בין היתר, את בריטניה לא מוכנה לקרב על בריטניה. היא גרמה לגרמנים הערכת יתר של כוחם ההתקפי. והיא גרמה לאמריקאים להזניח את פיתוח מטוסי הקרב שילוו את המפציצים בגיחות מעל אירופה. האמונה העיוורת במפציץ עלתה לאלפי אנשי צוות אויר בחייהם. “כנופיית המפציצים” (הספר) בעצמו מתאר את הטבח הנורא מעל שווינפורט ורגנסבורג אבל עושה זאת כמעט במנותק מהמערכה האוירית מעל אירופה שארכה למעלה משנתיים. הרעיון לא היה טעות ערכית, הוא היה שגיאה תמימה אך נוראית. זו היא הבחירה המוסרית?

אלוהים נמצא בפרטים

למעשה, גדלדוול חוטא כאן בטעות נפוצה. הוא מתייחס למערכות ההפצצה של בעלות הברית כמשהו שוטף ואפרורי כמעט, דבר שהתרחש על מנת לצאת ידי חובה, או בהעדר כל אופציה אחרת. אבל הפצצות בעלות הברית בגרמניה ויפן לא התרחשו על מנת להעניש אותן בלבד, ולא היו שחיקה סתמית. הן לבטח לא היו אך ורק קדימון לדבר האמיתי, הפלישה לנורמנדי או הטלת פצצות האטום. הן היו מערכות סדורות שנועדו לשבור את האויב ולהביא את בעלות הברית למקום בו יכלו לתת את המכות המכריעות. לא היתה פלישה לנורמנדי ללא שבירת כוחו של הלופטוואפה בחודשים שקדמו לנחיתה. זה ההקשר הנוראי בו נאלצו בעלות הברית לפעול. לקשור זרי דפנה לאנשים שתרומתם למערכה זו היא זניחה הוא עיוות היסטורי קשה.

להוסיף חטא על פשע, תיאור האירועים נעשה מהמקום בו אנו נמצאים ושיפוט העבר על פי סטנדרטים מודרנים ונטולי הקשר. כן, כיום ארה”ב יכולה לשלוח B-2 לכל נקודה על גבי כדור הארץ ולהכניס חימוש מדויק לחלון ספציפי בקומה ספציפית. אז מה? מה לזה ולמלחמת העולם השניה? הרי כל מי שמכיר את תולדות התפתחות הנשק המדויק בחיל האויר האמריקאי יודע כי למוסר היה חלק זניח בלבד בסיפור. מקורו בצורך אמריקאי לפגוע במטרות וייטנאמיות נקודתיות. מערכות הפצצה נרחבות נגד צפון וייטנאם, כולל הפצצות שטיח ממטוסי B-52, לא הצליחו להשיג את מטרותיהן. הנשק המונחה נולד בתוצאה מצורך מבצעי. להסתכל אחורה על כנופיית המפציצים ולהלל את המוסריות שלהם, לתאר את ההווה כתולדה של האידיאליזם שלהם, הוא לא יותר מבדיחה גרועה.

מה שגלדוול עשה, בסופו של דבר, היה לירות את החץ ולסמן סביבו את המטרה. הוא מתאר את כנופיית המפציצים כאי של מוסריות בים לא מוסרי. זו היא ראיה פשטנית ביותר, שאפילו לא נאמנה למציאות. ואתם יודעים מה, היא אפילו הרבה פחות מוסרית ממה שהיא מתיימרת להיות. אם נשארים בוייטנאם, אותה מלחמה שהולידה את החימוש המדוייק, הרי היא האנטיתזה למלחמה מוצדקת או מוסרית. האם השימוש בחימוש מדויק יכול לתת לגיטימציה לאיוולת שהיא מלחמת וייטנאם? ברור שלא. הבחירה המוסרית היא לפעמים לא להפציץ כלל, אבל זו לא אופציה שגלדוול מעלה בעודו מבלה עם גנרלים אמריקאים ומתענג על היכולות המבצעיות שלהם.

לסיכום

“כנופיית המפציצים” הוא ספר טוב כל עוד הוא מתאר נקודה מסויימת בהיסטוריה. אולם סופו והמסקנות המוזרות אליהן הוא מגיע פוגע ביעילותו. כיום אנחנו יודעים שהמפציץ לבדו אינו יכול לנצח מלחמות. ספק רב אם כח אווירי בכללו מסוגל להכריע אותן. אבל בשנות ה-30, בהיעדר ראיות לכאן או לכאן, שאלה זו עדין היתה פתוחה. בראשית המאה ה-21 היא כבר לא.

ואחרי כל זה, אני עדין ממליץ על הספר. דווקא בגלל שהתעצבנתי. ספר שמצליח להוציא ממך אמוציות, לגרום לך לשבת ולכתוב, הוא דבר נדיר. גם אם לא הסכמת עם רבות מהנאמר בו.