כמדי שנה בסוף הקיץ אני מקדיש (לפחות) רשומה אחת לקרב על בריטניה. לקרב גיבורים רבים, רובם אנושיים, אבל חלקם הם המטוסים שהשתתפו בו. הספיטפייר וההוריקן הם המפורסמים ביותר. המסרשמידט-109 והשטוקה ידועים לשמצה. היום אכתוב על הטרגדיה של אחד הגיבורים הפחות ידועים: ה Boulton-Paul Defiant.

לידתו

ה Defiant נולד בתגובה לדרישה שפרסם משרד האוויריה הבריטי באפריל 1935. הדרישה היתה למטוס קרב דו מושבי שיוכל לשמש הן כמיירט יום והן כמיירט לילה, בעל מהירות של 290 מייל לשעה (470 קמ”ש) בגובה של 15,000 רגל. יחודו של מטוס זה שהוא אמור היה להיות מצויד בצריח חמוש בעל צידוד של 360°, אשר נועד היה לאפשר למטוס ליירט מפציצי אויב, בעיקר מלמטה.

חברת בולטון פול פיתחה בתגובה לדרישה זו את ה Defiant. המטוס טס לראשונה ב 11 באוגוסט 1937 ונכנס לשרות בסוף 1939. הוא היה דומה במימדיו להוקר הוריקן, אך הצריח ואיש הצוות השני גרמו למטוס להיות הרבה יותר כבד. הצריח, שהיה מבוסס על מודל צרפתי, היה בעל ארבעה מקלעים. מה שלא היה למטוס, הוא נשק שפנה לפנים, כמו במיירטים אחרים. כן, גם ה Defiant היה תולדה של אותה תפיסה כי המפציץ לעולם יצלח, וכי האיום הגדול ביותר, בעל יכולת להכריע מלחמות, הוא מפציצי האויב. ה Defiant נועד להצמד למפציצי האויב ולהביס אותם מלמטה או מהצד. כמו אוניות הקו בקרבות ים, הוא היה אמור להחליף איתם אש מטווח קרוב.

טבילת האש

שתי טייסות של חיל האויר המלכותי, 140 ו 264, הפעילו את ה Defiant בקרבות של אביב 1940. טבילת האש של המטוס התרחשה ב 12 במאי, יומיים לאחר פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה. שישה מטוסים של טייסת 264, עם ליווי של שישה מטוסי ספיטפייר, הפילו מפציץ יונקרס 88 ליד חופי הולנד. כשחזרו ביום למחרת, נתקלו בארבע שטוקות, מלוות במספר מסרשמידטים 109. חמישה מתוך השישה Defiant-ים הופלו, אך מה שהיה צריך לשמש כתמרור אזהרה, הלך לאיבוד בשלל הטענות להפלות שצוותי האוויר הבריטים יחסו לעצמם.

עד סוף מאי, זקפו הבריטים 65 הפלות לטובת ה Defiant. האמת ככל הנראה יותר קרובה ל 8 מטוסים בלבד. אפילו כאשר ניתנה להם ההזמנות לצוד מפציצי אויב ללא הפרעה, ביצועייהם היו רחוקים ממספקים. ב 31 במאי, יירטו Defiant-ים מפציצי היינקל 111 מעל חופי דנקירק. הם הצליחו להפיל שנייים, אך במחיר שלושה מטוסים בריטים.

בקרב על בריטניה

הקרב על בריטניה החל ביולי 1940, לאחר התבססות הגרמנים בצרפת. מכיוון שנועד לאפשר פלישה גרמנית לבריטניה, בשלב הראשון חתרו הגרמנים לסלק הן את חיל האויר המלכותי והן הצי המלכותי מתעלת לאמנש. הגרמנים תקפו שיירות בריטיות, נמלים, כוחות צי וכל דבר שהיה יכול לאיים על חציית התעלה ע”י כוחותיהם. הבריטים נערכו להגנה וב 11 ביולי הגיעה לבסיס חיל האויר המלכותי ב West Malling טייסת 141, שרק לאחרונה הצטיידה ב Defiant. עם התחממות הגזרה, פרסה הטייסת ל Hawkinge, על שפת התעלה ממש, שם חברה לטייסת 111 שהטיסה הוריקנים.

בצהרי ה 19 ביולי זוהה מבנה גרמני חוצה את התעלה ושתי הטייסות הוזנקו לאויר, ביניהם תשעה מטוסי Defiant בהובלתו של מפקד הטייסת וויליאם ריצ’רדסון. התוקפים היו כתריסר מטוסי bf-110 מלווים בכ 20 מסרשמיט bf-109. הראות ביום קיץ זה היתה מצויינת ובעוד ה-Zerstörer (“המשמיד”, כינויו של ה 110) תקפו בנמל דובר, זיהו המסרשמיטים את המטוסים הממריאים משדה הוקינג הסמוך.

מתוך השמש המסנוורת, צללו המסרשמיטים על ה Defiant-ים. רק ברגע האחרון זיהו הבריטים את המתקפה, אך זה היה מאוחר מדי. ה Defiant הכבד היה נחות מכל בחינה אפשרית. ירי הצריחים היה כמעט חסר תועלת. המסרשמיטים תמרנו בקלות, תוקפים מלמטה, ומהצדדים, בקרב כמעט חד צדדי. תוך חמש דקות הופלו שישה Defiant-ים, ואחד נפגע כל כך קשה שהמקלען נטש את המטוס וצנח לבטחה. 10 אנשי צוות נהרגו. 2 מסרשמיטים נפגעו קשה אך הצליחו לעשות את דרכם חזרה לצרפת. כעבור שלושה ימים הוסגה טייסת 141 לסקוטלנד. לשם מטוסי קרב גרמנים לא יכלו להגיע. נחיתותו של ה Defiant היתה ברורה לכל

הקרב בשיאו

אוגוסט היה חודש קשה לחיל האויר המלכותי. למרות לחימה עיקשת, הלופטוואפה הצליח לפגוע ברבים מבסיסי האויר בדרום מזרח בריטניה. חלקם ננטשו, אחרים הורידו פרופיל. התוכנית הגרמנית להשגת עליונות אוירית מעל חופי הפלישה המתוכננים, נתקלה בהתנגדות עיקשת אך התקדמה לאיטה. טייסות בריטיות שנפגעו בלחימה נסוגו ללב האי ואת מקומן תפסו טייסות טריות. אך הקרב היה קשה, וזמינות המטוסים והטייסים רחוקה מאידיאלית. בלית ברירה, ב 22 לאוגוסט פרס פיקוד המיירטים הבריטי את תריסר המטוסים של טייסת 264 לבסיס Hornchurch. לזכות הטייסת עמדה העובדה שלא כמו טייסת 141, 264 היתה בעלת נסיון קרבי, כמו גם בעלת הילת הצלחה בקרבות מעל דנקירק.

כעבור יומיים בלבד יצאו הגרמנים לגל תקיפות של בסיסי האויר ממזרח ללונדון, שם שכן הורנצ’רץ’. לאחר שתי תקיפות בבוקר, פרסה 264 לשדה הקדמי ב Manston. לרוע מזלם, זמן קצר לאחר הגעתם הותקף הבסיס ע”י מפציצי Ju-88, הנזק היה קשה ושבעה אנשים נהרגו. ה Defiant-ים מיהרו להמריא על מנת ליירט את המפציצים והצליחו להפיל ארבעה. אך למקום הגיעו המיירטים הגרמנים, וארבעה Defiant-ים הופלו, ביניהם מפקד הטייסת, פיליפ האנטר. מטוס נוסף נפגע קשות. יתר המטוסים חזרו להורנצ’ארץ’. המזל הרע לא נגמר שם. קרבות היום המשיכו, ואחר הצהרים, הגיע תורו של הורנצ’ארץ’. הבסיס אמנם כמעט ולא נפגע, אך שני Defiant-ים התנגשו בעת שהוזנקו לאויר.

הלחימה המשיכה. שבעה מטוסים עמדו לראשות הטייסת ב 26 לאוגוסט כאשר נשלחו לפטרל מעל דובר. בצהרי היום זיהו הטייסים תריסר מפציצי דורניר 17 והצליחו להפיל שישה מהם ולטרפד מתקפה על הבסיס החשוב ב West Malling. אולם שלושה Defiant-ים אבדו למסרשמיטים שהגיעו למקום. כעבור יומיים בלבד, הופלו שלושה נוספים. תוך חמישה ימים של לחימה, חדלה טייסת 264 להתקיים. זה היה הסוף של ה Defiant בקרב על בריטניה. למרות שמעשית הוכרע באמצע ספטמבר, המשיך הקרב עד סוף אוקטובר. ל Defiant לא היה בכך חלק.

אפילוג

בכל המקרים העיקריים במהלך הקרב על בריטניה בהן ניתקל ה Defiant במטוסי אויב, הסתיימו ההתקלויות בטרגדיה. כמיירט יום היה ה Defiant חסר כל תועלת מעשית. עד סוף אוגוסט, מחצית מהמטוסים שיצאו ממפעל בולטון-פול הופלו ע”י הלופטוואפה.

אולם חלקו של ה Defiant בהגנה על בריטניה לא הגיע לקיצו. המטוס הוגבל מעתה לתפקיד מיירט לילה, ובתפקיד זה דווקא הצליח. במהלך הבליץ הפיל המטוס יותר מפציצים גרמנים מכל מיירט לילה אחר.

כיום שוכן Defiant אחד במוזיאון חיל האויר הבריטי בקוספורד, בצבעי מיירט לילה.

---

התמונה הראשית של רשומה זו לקוחה מכאן. המקור העיקרי שלי היה “To Defeat The Few” של Douglas C. Didly ו-Paul F. Crickmore, בהוצאת אוספריי.