(חלק שלישי ואחרון לרגל 80 שנה לקרב על בריטניה. חלק ראשון, שני)

איזה מחיר שילמו הגרמנים על אי הכנעת חיל האויר המלכותי? התשובה לכאורה פשוטה, גרמניה הפסידה הכל. אפילו כשהיא בודדה במערכה, המשיכה בריטניה להתנגד. היא החזיקה חזית פתוחה וגזלה משאבים גרמנים במערב אירופה ובצפון אפריקה אפילו בזמן שגרמניה נאבקה בבר”המ. עם כניסת ארה”ב למלחמה, היתה בריטניה המאחז שאפשר לבעלות הברית לפתוח חזית מערבית שבסופו של דבר תרמה רבות לתבוסה הנאצית. אולם לקרב על בריטניה היו משמעויות מיידיות הרבה יותר. מהרבה בחינות הלוטוואפה לא סתם הפסיד בקרב על בריטניה. הוא הובס ושילם על כך מחיר יקר, בעל משמעויות טקטיות ואסטרטגיות ארוכות טווח.

במהלך הקרב איבדו הגרמנים למעלה מ 1,800 מטוסים, מהם 650 מטוסי קרב מסוג מסרשמיט bf-109 ו 223 מטוסי bf-110. על אלו יש להוסיף את האבידות בקרב על צרפת שהסתיים זה מכבר, ואבידות לא מבצעיות. הטבלה הבאה (מתוך ספרו של Williamson Murray, “Luftwaffe”, שיצא ב 1985) מסכמת את אבידות הלופטוואפה מראשית מאי 1940 ועד סוף ספטמבר. על אלו יש להוסיף עוד 384 מפציצים שאבדו עד סוף השנה בבליץ שנמשך אף לאחר הקרב. המספרים עצומים:

המספרים מדברים בעד עצמם, האבידות היו עצומות, במיוחד בקרב המפציצים. מטוסי הקרב הדו-מנועיים, שנחשבו להבטחה כה גדולה בראשית המערכה הגרמנית במערב אירופה, התגלו כאכזבה קשה. 

אבדות הטייסים היו כבדות גם הן, ומשמעותיות לא פחות. עד סוף ספטמבר, איבד הלופטוופה קרוב לרבע מטייסי הקרב שהחלו את הקרב. אנשים אלו היו העילית של טייסי הקרב הגרמנים, קצינים בעלי ניסיון ארוך, עוד מימי מלחמת האזרחים בספרד. כח האדם החדש אשר הוזרם ליחידות, לעיתים תוך קיצור הכשרתו, היה בהכרח נחות יותר.

ובעבור מה? הרווח הגרמני מהמערכה היה אפסי. בריטניה לא איבדה כמעט דבר מיכולתה התעשייתית או מאמצעי השינוע חובקי העולם שלה. המורל הבריטי לבטח לא נפגע. כנראה להיפך. בעת מבצע ברברוסה בקיץ 1941, החלו הגרמנים את פלישתם לברה”מ כשברשותם פחות מטוסים משהיו ברשותם בעת שהחלה הפלישה לצרפת, הולנד ובלגיה. ההפסד לבריטים, מבחינה זו, היה קטסטרופלי (אם כי לאבדות הכבדות של מטוסי תובלה בפלישה לכרתים היתה גם תרומה משמעותית לכך). גרמניה נכנסה למערכה כנגד המדינה הגדולה בעולם עם חיל אויר זהה בגודלו לשנה הקודמת, ועם כח אדם פחות מיומן.

מהרבה בחינות, הלופטוואפה מעולם לא התאושש מהקרב על בריטניה. חילות האויר המערביים למדו לקחים מהותיים מן הקרב, במיוחד בכל הנוגע לשדרוג יכולת הייצור ואיכות מטוסי הקרב שלהם. הם השקיעו זמן ומחשבה באימון כח אדם איכותי מיומן, הרחק משדה הקרב ולחציו.  חיל האויר הגרמני, תחת לחץ מבצעי מתמיד ומנהיגות לוקה בחסר, קפא של שמריו. אימונים לא השתפרו. להיפך. הצורך בציוד מתקדם יותר לא זכה למענה מהיר ויעיל. בעוד שהבריטים, וכעבור זמן לא רב האמריקאים, הפעילו תוך זמן קצר מטוסים מצויינים בדמות דגמים מתקדמים של הספיטפייר, ה P-47 תאנדרבולט וה P-51 מוסטנג, לגרמנים כמעט לא היה מענה לאתגרים מסוג זה, לא באיכות ולא בהיקף. אותם מטוסים פורצי דרך כמו המסרשמיט 262, אשר סבלו חבלי לידה קשים, חלקם טכנים אך חלקם עקב קוצר רואי אנושי, הגיעו מאוחר מכדי לשנות את התמונה הגדולה. זרעי התבוסה הגרמנית, נזרעו עוד בקיץ 1940.

בתמונה: בובת חייל שומרת על מסרשמיט bf-109 מרוסק. מוזיאון המלחמה האימפריאלי דקספורד, ספטמבר 2018