השנה אנו מציינים שמונים שנה לקרב על בריטניה ונראה לי שאקדיש מספק רשומות לנושא זה. מן הסתם מדובר בנושא גדול שמילים רבות הוקדשו לו, ולכן במקום להתמקד בידוע ובמפורסם, אקדיש את מרצי לנקודות נשכחות ועלומות מן הקרב. את הרשומה הראשונה אקדיש לנושא שלעיתים נעלם כשאנו חוגגים את נצחון חיל האויר המלכותי על הלופטוואפה. אנו, שיודעים כבר את תוצאות הקרב, עלולים בקלות לטעות ולחשוב שהניצחון הבריטי היה בלתי נמנע. לא כך היה הדבר, ודוגמא אחת היא הנחיתות של טקטיקת הפעלת מטוסי הקרב של ה RAF בתחילת הקרב ובמהלכו.

כפי שכבר הזכרתי בעבר, בשנות השלושים האמינו רבים כי ימיו של מטוס הקרב הקל והזריז באו לקיצם וכי הזירה האוירית תישלט ע”י מפציצים. בבריטניה באה תפיסה זו לידי ביטוי באמונה כי בכל מלחמה עתידית תנסה גרמניה להכריעם באמצעות צי מפציצים כבדים שיכו בבריטניה מן האויר. מטרת חיל האויר המלכותי, אם כן, ובמיוחד של פיקוד מטוסי הקרב שהוקם ב 1936, היתה ליירט מפציצים אלו. לשם כך פיתח ה RAF דוקטרינה סדורה, אשר כונסה במסמך טכני מפורט בשם ה Manual of Air Tactics. מדריך זה פירט שש שיטות סטנדרטיות ליירוט מפציצים. אימוצה של אחת או אחרת היה תלוי בנסיבות בשטח, דוגמת כמות והרכב התוקפים. אולם המשותף לכולן היתה ההקפדה על מבנים צמודים וקשיחים של מיירטים. רק כך יוכלו להתגונן מן המפציצים וליירטם ביעילות.

מבנה הקרב הבסיסי אותו אימצו הבריטים היה ה Vic: מבנה של שלושה מטוסים, כאשר המוביל מקדימה ושני המטוסים הנותרים צמודים אליו, טיפה מאחור, משני צדדיו. בהנהגתו של המוביל, ה Vic היה אמור לתקוף את מבני מטוסי האויב תוך כדי שמירה מתמדת על מבנה. אפילו ירי ע”י אחד מצמד המובלים התבצע רק באישורו ובפקודתו של מוביל המבנה. מכיוון שמפציצי האויב צפויים היו להגיע מבסיסיהם בגרמניה, בתקופה שמטוסי קרב בעלי טווח דומה כלל לא היו בנמצא, התעלמו המתכננים הבריטים מהצורך להתמודד עם איום תיאורטי זה. כך היה שבתחילת מלחמת העולם, טייסים צעירים לעיתים היו מגיעים לטייסות ללא שכלל ירו בתותחי המטוס שלהם. שהרי, כשאתה אחד משלושה, כל אחד חמוש במספר תותחים, כמה קשה זה לפגוע במטרה גדולה ומסורבלת כמו מפציץ? בנוסף לכך, בהתחשב כי מפציצים יכלו גם לירות חזרה, הטקטיקה המתבקשת היתה לירות מרחק של 400 רגל ובכך להימנע מהאש ההגנתית. בהתאם, זה היה גם המרחק אליו אופסו המקלעים הבריטים.

עם תחילת ההתמודדות מול הלופטוואפה, עלתה הבעייתיות של הבחירות הבריטיות לפני השטח. הגרמנים לא המריאו מגרמניה, כי אם מצרפת, כשמטוסי קרב מלווים את המפציצים במשימתם. השימוש במבנה ה Vic הקשיח איפשר רק למוביל לתור אחר אוייבים. מספר שתיים ושלוש היו עסוקים בשמירה על המבנה. מיומניות הירי של הטייסים, במיוחד במתארי אויר-אויר כנגד מטרות מתמרנות, היו בלתי מספקות בעליל. הבריטים בחרו לשכוח את כל מה שלימד אותם המאבק האוירי של מלחמת העולם הראשונה.

מולם עמד כח מיומן ומאומן היטב, וחשוב מכך בעל נסיון קרבי עשיר. הטייסים הגרמנים היו ותיקי הלחימה העיקשת של מלחמת האזרחים בספרד. מבנה הקרב הבסיסי של הלופטוואפה היה ה Swarchm, ה”נחיל”, בן ארבעת המטוסים, אשר היה הרבה יותר ורסטילי. בעת צורך היה יכול להתפרק ה Schwarm לשני Rotte, כל אחד בעל צמד מטוסים, עם מוביל שמטרתו לצוד מטוסי אויב, ומספר שתיים שמגן עליו. המבנה היה חופשי יותר, כשכ 200 מטר מפרידים בין הזוגות. כאשר הותקף, פנה כל זוג לצד אחר, דבר אשר הקשה מאד על כל כח תוקף.

למזלם של הבריטים, ההתנסויות הראשונות שלהם מול הגרמנים לא התרחשו מעל תעלת למאנש. ה RAF והלופטוואפה התנגשו הן מעל נורווגיה והן מעל צרפת בראשית 1940, ועקומת הלמידה הבריטית היתה חדה. מרחק האיפוס צנח במהרה ל 250 רגל. החשיבות העליונה של מהירות וחופש תמרון השתרשה שוב. במקום הטקטיקות הקשיחות והמסובכות של ה Manual of Air Tactics, איפשרו הבריטים לטייסהם יותר מרחב פעולה. טייסת בריטית היתה צריכה להרים 12 מטוסים לאויר בעת קריאה ובאוגוסט 1940, עת תחילת הקרב על בריטניה, אימצו אלה אופן פעולה חדש. כשעלו לאויר, טסו תשעה מטוסים במבנה ‘V of Vs’, כלומר שלושה מבני Vic בשורה, כהאמצעי מוביל. מאחוריהם, ובגובה של 1000 רגל נוספים, טס מבנה Vic נוסף אשר טס מסלול גלי, מצד אל צד, על מנת למנוע מתקפה מאחור.

גם לשיטה זו היו מגבלות. ברצונם להמנע משינויים מהפכניים מדי באמצע הלחימה, נשארו הבריטים עם ה Vic. המבנה האחורי נדרש לטוס מסלול ארוך יותר מהקדמי. הדבר הביא לכך שמהירות המבנה היתה נמוכה למדי והפכה אותו לפגיע לתקיפות במהירות גבוהה של המסרשמיטים הגרמנים. פגיעים במיוחד היו חברי אותו מבנה אחורי. הם אמנם שמרו על המבנה מתקיפה מאחור, אך היו חשופים מאד בעצמם. כמות הנפגעים הגדולה ביניהם הביאה להפסקת השימוש בשיטה זו בשלב מסוים. לאחר סיום הקרב ובמהלך 1941 נפטר חיל האויר המלכותי בעצמו מה Vic לטובת גרסה משלו ל Schwarm, ה Finger Four.

כיצד אם כן ניצחו הבריטים? התשובה, מן הסתם, היא “בקושי רב”. הלופטוואפה ללא ספק תרם להפסד, כאשר ברגע הקריטי הפנה את מאמציו כנגד לונדון במקום להתמקד בהכנעת ה RAF. אך גם טקטיקות בריטיות שונות תרמו לניצחון. בזכות מערכת ההתראה המוקדמת המהפכנית שלהם, כמו גם השליטה הריכוזית המסודרת, ניצלו הבריטים את משאביהם היטב. הם התמקדו בהשמדת מפציצי האויב ולא התפתו לקרבות עם מטוסי הקרב הזריזים, כל עוד יכלו להמנע מכך. הם השתדלו ליירט את הגרמנים כמה שיותר מוקדם ולכל אורך הדרך למטרה וממנה, מתישים פיזית ומורלית את טייסי האויב. ולבסוף, בשלבים הקריטיים שבהם האמינו הגרמנים כי הם על סף נצחון, ע”י השימוש בטקטיקת ה Big Wing – יירוט לא ע”י טייסות בודדות, אלא ע”י מבנה המורכב מחמש טייסות מאוגדות. מול נחיל עיקש מסוג זה, קרסו שארית היומרות הגרמניות לניצחון.