אף פעם לא משעמם פה. על הלחימה בדרום אין לי הרבה מה לומר. אני רק חובבן שאינו נמצא בלב העניינים. אני בטוח שתוכלו למצוא כותבים מיומנים ומעניינים יותר. אולי ביום מן הימים אכתוב על זה משהו, כשכולנו נרגע ונהיה חכמים יותר. במקום זאת, אנצל את העובדה כי היום הוא ה 22 במאי, על מנת לכתוב על ארוע מרתק שקרה היום בדיוק לפני 73 שנה בשמי עמק יזרעאל.

ב 14 במאי 1948, ה’ באייר תש”ח, הסתיים המנדט הבריטי על ארץ ישראל. מדינת ישראל הכריזה על עצמאותה. המנדט אמנם הסתיים, אך כוחות הצבא הבריטי עדין לא התפנו לחלוטין מהארץ. אלו התרכזו ברובם במובלעת חיפה, מתכוננים לפינויים דרך הנמל. בבסיס חיל האויר המלכותי הסמוך ברמת דוד התרכזו יחידות ה RAF האחרונות, רגע לפני עזיבתם את הארץ. ביניהן היו גם טייסות 32 ו 208 אשר הפעילו ספיטפיירים מתקדמים מדגם FR18. טייסות אלו היו אמורות לחפות על הנסיגה הבריטית הסופית, שתוכננה ל 30 במאי, מבסיסיהן בקפריסין. ב 22 במאי התכוונו הבריטים לפנות סופית את הבסיס, ובערב הקודם מולאו מיכלי הדלק של המטוסים האחרונים בבסיס. מיכלית הדלק האחרונה רוקנה ונשלחה לנמל חיפה לקראת פינויה.

גם חיל האויר הישראלי נערך לפינוי הבריטי. ח”א זיהה את חיוניתו של הבסיס הגדול בצפון הארץ לפעילותו העתידית ולכן עשה כל מאמץ לתופסו. אולם כל התוכניות האלו, הן של הבריטים והן של מדינת ישראל הצעירה, נדחו עקב האירועים של בוקר ה 22 במאי 1948.

תקיפה ראשונה

שני פיצוצים עזים החרידו את בסיס חיל האויר המלכותי רמת דוד ב 06:00 בבוקר ה 22 במאי. שני מטוסי ספיטפייר Mk. IX בלתי מזוהים תקפו את המחנה. האחד הפיל פצצות במשקל 125 ק”ג על המטוסים החונים באויר הפתוח, בעוד השני ביצע הפצצת גובה בלתי יעילה. שני ספיטפיירים בריטים של טייסת 32 נפגעו ועלו באש. שלושה ספיטפיירים אחרים של אותה טייסת הוקפצו ליירט את התוקפים, אך אלו כבר הספיקו לסגת. פטרול של שני מטוסים הועמד באויר ותותחי הנ”מ אוישו למקרה שהתוקפים ישובו. המטוסים שלא נפגעו פוזרו ברחבי הבסיס, בעוד שצמד המטוסים הפגועים המשיך לבעור עוד שעות ארוכות. דבר אחד עדין לא היה ברור לבריטים: מי תקף אותם? להערכתם, היו אלו הישראלים.

לחיל האויר הישראלי לא היתה כל יכולת כזו בשלב זה של המלחמה. רק חיל האויר אחד היה חזק ומיומן דיו באותם ימים לבצע מתקפה מסוג זה: חיל האויר המלכותי המצרי. חיל אויר זה נכנס לפעולה מיומה הראשון של המלחמה, תקף מטרות ברחבי ישראל, בעוד הצבא המצרי חצה את הגבול ועשה את דרכו לתל אביב. המצרים ידעו כי חיל האויר הישראלי רכש מטוסי קרב בצ’כוסלובקיה ועתיד לאתגר את חופש הפעולה ממנו נהנו עד לרגע זה. לכן עשו מאמצים כבירים לאתר את זרוע הקרב המתהווה של צה”ל. מכיוון שהאמינו, בטעות, כי חיל האויר המלכותי התפנה כבר מהארץ, המטוסים שמצאו ברמת דוד שכנעו אותם כי הנה, מצאו את טרפם. עתה, החליטו לצאת למתקפה כוללת ולהשמיד את האיום באיבו.

תקיפה שניה

בשעה 07:30 שבו התוקפים פעם נוספת להשלים את משימתם. שלושה ספיטפיירים עטו על הבסיס בזמן ששלוש דקוטות בריטיות בדיוק הגיעו לנחיתה. צמד פצצות פגעו בשניים ממטוסי התובלה ושני אנשי צוות הבריטים נהרגו. שני אנשי צוות נוספים נהרגו מפגיעה באחד ההאנגרים. אך הפעם היו גם ספיטפיירים של טייסת 208 הבריטית באויר. אלו לא היו מעל הבסיס כאשר המצרים הגיעו ולכן איחרו להכנס לקרב, אך במהרה הגיעו ויירטו שניים מהתוקפים.  הספיטפייר המצרי האחרון הופל באמצעות אש מן הקרקע. טייסו הצליח להנחית את מטוסו לא הרחק מקיבוץ דליה וניסה להמלט, אך נתפס ע”י כוחות צה”ל. מטוסו הפגוע ישמש מאוחר יותר לחלפים עבור מטוסיי ספיטפייר ישראלים.

תקיפה שלישית

בשעה 09:30 שבו התוקפים בשלישית, הפעם בדמות צמד ספיטפיירים. עתה זיהו הבריטים סוף סוף במי מדובר – חיל האויר המצרי. המצרים יורטו ע”י ארבעה ספיטפיירי FR18 של טייסת 208. בידיהם של טייסים מיומנים יותר, מצוידים בדגם מתקדם לעומת הדגם המצרי המיושן, היה זה קרב מהיר וחד צדדי. המטוסים המצרים לא הצליחו לגרום כל נזק בטרם הופלו.

המצרים ספגו מכה קשה מאד באותו יום. חמישה מטוסים אבדו, כולם מטייסת 2 שפעלה באותה עת מאל-עריש. שלושה טייסים נהרגו ושניים נשבו, אחד בידי הבריטים ואחד בידי ישראל. טייסת 2 שהחלה את המלחמה עם שמונה מטוסים, נותרה עתה עם מטוס שמיש בודד. לדבר הייתה השפעה מיידית – ירידת היקף הפעילות האוירית המצרית בארץ. גם אופיה השתנה, ובמקום מטוסי קרב, החלו המצרים להשתמש גם במטוסי תובלה כמפציצים. שלושת הטייסים שנהרגם היו טייסים מיומנים, מבכירי הטייסים של חיל האויר המלכותי המצרי: מפקד הטייסת מוחמד נאזר אל-דין, סעאד סדיק אל-דוואני וטוטמוס כאמל איברהים. בעקבות מחאה שהגישו הבריטים לממשלת מצרים, התנצלו המצרים באופן פומבי. טענתם היתה כי תקפו את רמת דוד עקב טעות בניווט. לטענתם, כוונה התקיפה נגד שדה התעופה הסמוך במגידו, שם שכנו כוחות ישראלים.

הפלת שניים מהמטוסים המצרים, כנראה הצמד של התקיפה השלישית, נזקפה לזכותו של Tim McElhaw. טייס זה נפל עבוד 8 חודשים בשבי צה”ל לאחר שהיה מעורב בתקרית בה התעמת חיל האויר עם חיל האויר המלכותי בעת מבצע חורב. את סיפור שרותו בארץ ישראל, הפלת המצרים ונפילתו שלו בשבי, ניתן לשמוע מפיו כאן. שני הספיטפיירים האחרים שהופלו נזקפו לזכות הטייסים Roy Bowie ו- Geoff Cooper. גם האחרון הופל ע”י טייסי חיל האויר באותה תקרית אוירית בסוף המלחמה.  למרות האבדות הכואבות, נדחה פינויו רמת דוד רק ביום אחד. ב 23 במאי 1948 עזבו אחרוני החיילים הבריטים את הבסיס. את מקום של הבריטים תפס חיל האויר הישראלי שבמהרה השמיש את השדה.  

המקורות העיקריים שלי לרשומה זו הם הספרים “Phoenix Over The Nile” של לון נורדין ודיוויד ניקול, ו”תולדות חיל האויר במלחמה לעצמאות (כרך א) של אבי כהן. מקור נוסף הוא המאמר המצוין כאן, הכולל גם תמונות מההרס שהמצרים הותירו ברמת דוד. התמונה הראשית של רשומה זו מראה את שדה התעופה ברמת דוד כפי שצולם מ B-17 בשנת 1949. מקור.