סיימתי לקרוא לאחרונה את “הזמן הזה III – רשימות אלג’יריות 1939-1958”, ספרו של אלבר קאמי על אלג’יריה והמאבק שהביא לעצמאותה. קאמי נולד באלג’יריה ונקרע בין נאמנותו למשפחתו והחברה בה גדל לבין העוולות להן לא יכל להתכחש. הספר מצד אחד כל כך מנותק ונאיבי (חזונו של קאמי, אשר נהרג שנתיים לפני סיום המלחמה ב 1962, היה שונה מאד מהתוצאה הסופית), ומצד שני מאד רלוונטי דווקא לנו, דווקא עכשיו. אבל לא בזה עוסק הבלוג. מה שהספר הדגים לי הוא כמה מועט הידע שלי על המלחמה ועד כמה אין לי מושג לגבי התפקיד אותו מילאה לוחמה אוירית בסכסוך זה. בזמנו קראתי על טייסי חיל האויר שביקרו באלג’יריה כאורחי הצרפתים כדי ללמוד את תורת ההפעלה של המסוקים הראשונים של צה”ל, אנשים כגון אורי ירום, אבל לא יותר מזה. לבטח יש יותר, שהרי מדובר במלחמה ארוכת שנים ועקובה מדם. חיפוש מהיר ברשת לא העלה מקורות רבים, אבל המעט שכן מצאתי מצייר תמונה מרתקת של לוחמה אוירית חדשנית ואפקטיבית נגד לוחמת גרילה. החלטתי להקדיש רשומה זו לנושא.

המלחמה שהסתיימה בעצמאות של אלג’יריה, החלה ב 1 לנובמבר 1954 עם סדרה של מתקפות מתואמות אך מוגבלות בהיקפן ברחבי הקולוניה הצרפתית. ב 15 החודשים הראשונים התנהלו הצרפתים כפי שתמיד התנהלו במקרים דומים בעבר – כיתור, סריקה והשמדה של שטחים בהם המורדים פעילים. פעולות אלו התבצעו באמצעות כוחות הקרקע, אלא אם נדרשה תמיכה אוירית בדמות תקיפות נגד ריכוזי מורדים ומקומות מחבוא. הסד”כ האוירי הצרפתי בשלב זה היה מוגבל בהיקפו. בראשית הלחימה פעלו הצרפתים משלושה בסיסי אויר מרכזיים בלבד, אחד באוראן בו ישבה כנף קרב-פצצה, טייסת תובלה ב Blida וגף ימי ב Lautigue.

במהרה התברר כי הן הטקטיקה והן המשאבים שהוקצו אינן מספקים מענה לאתגר האלג’יראי. הכוחות הצרפתים, הן על הקרקע והן באויר היו מועטים מדי, דלילים מדי. כאשר אלו רוכזו במקום אחד לשם התקפה, למדו המורדים כיצד לחמוק מהם, להעלם לתוך המרחבים האדירים של אלג’יריה ולתקוף באותם אזורים שעתה נותרו ללא הגנה. הם פעלו מתוך ובתמיכת מדינות שכנות, כמו גם עם תמיכה נרחבת של יתר העולם הערבי, ובראשו מצרים. המלחמה שהחלה במספר מוגבל של מוקדים התרחבה במהרה לכל תחומי הטריטוריה. ב 1956 הבינו הצרפתים כי נדרשים שינויים טקטים ואסטרטגים מהותיים בהתמודדותם עם מורדי ה FLN, “החזית הלאומית לשחרור אלג’יריה”. ננקטו אמצעים לחסום את הגבולות הפרוצים מול טוניסיה ומרוקו באמצעות גדרות, שדות מוקשים וסיורים קרקעיים ואויריים. משאבים ניכרים הושקעו בשיפור איכות החיים של האוכלוסיה, גיוסה לצד כוחות הממשל הצרפתי וביצורם של כפרים, עיירות וערים ידידותיים. בנוסף לכל אלו, השתנתה הטקטיקה הצרפתית מן הקצה של הקצה. אלו הבינו כי מה שנדרש היא יכולת טובה יותר להגיב על פעילות המורדים ודבר זה הושג, בראש ובראשונה, באמצעות כוח אוירי.

השינוי היה מקיף ויסודי. תשתית בסיסי האויר הורחבה. מבנה הפיקוד האוירי הורחב והשתנה לתת מענה טוב ומהיר יותר לצרכי הצבא. מרכזי שליטה אוירית הוקמו ברמת הקורפוס והדיויזיה, ובמקרים מיוחדים אף ברמת החטיבה. קתאו”ת (קצין תיאום אוירי) הוקצו לכל מבצע ומבצע. הסד”כ האוירי הורחב. בינואר 1959, כשגנרל מוריס שאל, איש חיל האויר, מונה למושל הצבאי באלג’יריה, כבר פעלו בזירה 130 מטוסי מינסטרל (הגרסה הצרפתית של הדי-האווילנד ומפיר), 242 הארוורדים, עשרות מטוסי P-47 ת’אנדרבולט, קורסייר ומרטין B-26 Invader. לתובלה, קישור, אך לפעמים אפילו ללחימה, הפעילו הצרפתים 48 נורדים, 23 דקוטות, עשרים מטוסי Junkers 52, שישים וחמישה מטוסי תובלה קלה מסוג Broussard ו-35 Dassault MD 315 Flamat. חיל הים הצרפתי תרם את חלקו בדמות 10 מטוסי P-2 Neptune ו 36 מסוקים ימיים. ארמדה אוירית זו הפעילה 801 כלי טייס, בנוסף לכ 100 מסוקים קלים.

השינויים לקחו זמן וההצלחות לא היו מיידיות. המרידה דוכאה בחלקים נרחבים מן הקולוניה, אך צבא המורדים עדין מנה כ 40,000, כובל מחצית המצבא הצרפתי לאלג’יריה וצורך משאבי כח אדם וכסף יקרים. עם מינויו למפקד העליון בזירה, יישם שאל מדיניות חדשה כנגד כוחות המורדים. בחזיתה, הפעלה חדשנית של כוחות האויר הנרחבים שעמדו עתה לרשותו. בעוד שבעבר הקפידו מפקדים לרכז את הכח האוירי  ולהותיר את הפעלתו בידי הפיקוד הבכיר, הצורך בגמישות, זמינות ומהירות תגובה אילץ את הצרפתים לאמץ טקטיקה הפוכה במהותה. כוחות הופעלו ע”י דרגים נמוכים בהרבה מן העבר, לעיתים ללא כל תכנון מוקדם. מטוסים במשימות שגרתיות לעיתים הופנו ללוחמה עוד בעודם באויר.

פיקוד ושליטה התססו על שלושה פיקודי אויר טקטיים. כל אחד מאלו חולק ל 12 תחומי אחריות, שחחפו תחומי אחריות אוגדתיים. תת חלוקה נוספת חפפה לחלוקת תחומי האחריות החטיבתיים. לכל תחום אחריות הוקצו משאבים בדמות מטוסים ומסוקים, ואיתם קציני תיאום אוירי. כוחות האויר “הוחכרו” ליחידות השונות ונוידו מיחידה ליחידה בהתאם לצרכים המבצעיים. באצעות תשתיות קשר חדשות, יכלו היחידות אף להעזר בכוחות שכנים במקרה והתעורר צורך מיידי. תשתיות אלו גם האצו משמעותית את המהירות התגובה של כוחות האויר לארועים על הקרקע ולאיתורי המודיעין.

במקום ריכוזי כוחות אשר נערכו באיטיות וסיפקו התראה מוקדמת למורדים, איגד שאל את ליגיון הזרים הצרפתי ושלוש דיויזיות צנחנים תחת כח נייד אשר סיפק לו יכולת תגובה מהירה. אלו גובו ע”י הן מטוסי תקיפה והן מסוקי סער. כאשר המודיעין, אוירי ברובו, התריע על פעילות אויב, הפעילו הצרפתים כח זה במהירות ובאסרטיביות. הפשיטות התרחשו בדר”כ עם שחר והחלו עם תקיפות אויריות. בחסותן של אלו, הונחת על היעד כח של עד כ 480 לוחמים, נתמכים ע”י מסוקים חמושים. מטוסי הקרב, מטוסים קלים ומסוקים תרו אחר מורדים המנסים לברוח מן המלכודת, בעוד כוחות קרקעיים חוברים לכח המחץ הראשוני. עם השלמת המשימה, בדר”כ באותו יום, נסוגו כוחות חזרה לבסיסיהם. באמצעות טקטיקות חדשניות מסוג זה הצליחו הצרפתים לפגוע קשות בצבא המורדים. במאי 1960 הוערך כוחו של צבא זה ב 12,000 איש בלבד, מפוזרים וללא יכולת להתאגד.

שיטת ההפעלה הצרפתית היתה מהפכנית והלכה והשתכללה עם הזמן. מלחמת העצמאות האלג’יראית היתה המלחמה הראשונה בה הופעלו מסוקים באופן כה נרחב. ב 1959 בלבד טסו המסוקים כ 66,000 שעות. זו היתה המלחמה הראשונה בה נורו טילי נ”ט הן ממטוסים והן ממסוקים. הפעלתו של הכח אוירי איפשר מתן מענה מהיר ואפקטיבי למורדים ונטרל את יתרונם הגדול – יוזמה והפתעה.

את המלחמה הצרפתים בסוף הפסידו. למרות ההצלחות בשדה הקרב, לא היה ביכולתם להמשיך לשלם את מחירה הכלכלי והאנושי. את אהדת האוכלוסיה המקומית הם הפסידו ומענה לטרור העירוני לא היה להם. העידן הקולוניאלי בא אל קיצו, והמשכו נשען על כידוני חצי מיליון חיילים צרפתים. אלג’יריה זכתה בעצמאותה. כח אוירי בלבד לא היה יכול למנוע זאת, אך הצרפתים הדגימו כי ע”י הפעלה נכונה המתואמת לתנאי הקרקע, כח זה יכול לתרום רבות בלוחמת אנטי-גרילה.

את הרשומה הזו כתבתי בעיקר בהסתמך על “Air Power in the Nulcear Age, 1945-82: Theory and Practice” של M.J. Armitage ו- R.A. Mason. את התמונות צילמתי בביקורים שלי במוזיאון חיל אויר הצרפתי בלה-בורז’ה בשתי הזמנויות שונות – ינואר 2006 וינואר 2019. בזמנו לא הבנתי מדוע ההארוורד קיבל מקום כל כך מרכזי בין המיראז’ 2000 לסופר מיסטר. התשובה היא ללא ספק התרומה המשמעותית שלו במלחמת העצמאות של אלג’יריה.